משוררת כתבה פעם:
״הסתיו הוא בעצם קונצרט
הקשיבו אליו לפעמים
הסתיו הוא בעצם קונצרט
ויש לו המון סולנים״ (לאה נאור)

ביום שישי האחרון של סוכות, התכנסו בפארק אריאל שרון כמה מטובי "סולני הרגליים", הלב, הריאות והנשמה הישראלים כדי לפתוח את עונת הסתיו. שוב הפקה עצמית מרשימה של עמותת אתלטי הסמטה. מרוץ קטן, איכותי, המשמר את רוח הספורט העממי בלי מסחור ובלי המוניות מוזילה. כמו בית קפה שכונתי שכולו אינטימיות ויתרונות. הריצה נפלאה, הרוח האנושית טובה מאד ולפרגון אין גבולות. מתוך 12 המקומות הראשונים בכל המקצים והמגדרים, ב-7 זכו אתלטי הסמטה. זאת לא מקריות זאת הצהרת כוונות. ברוכים וברוכות הבאים והבאות לבית היוצר של רצי ורצות העתיד, של ישראל.

בנקודת המוצא תובעת מאיתנו הרגישות לתת את ליבנו אל הסיפורים האנושים שבתשתיות אתלטי הסמטה

והמשוררת ההיא כמו מתבוננת ממרחקיה:
״לרוח יש קטע מהיר וגם הביצוע לא רע
מלוות אותה כל השדרות…
וכל הדרורים הקטנים….
שרים… ועושים את זה בעצם די טוב״

די טוב? נפלא. כולם ביחד בלי שיפוטיות, אפליה ורוע. על המסלול כל אחד על פי יכולתו, כל אחת לפי הישגיה. אחר כך יושבים על הדשא בערבוביה, מחליפים חוויות, שמחים במנצחים וששים במשתתפים. בסוף כל אחד חוזר למקום מוצאו. ושם, בנקודת המוצא, תובעת מאיתנו הרגישות לתת את ליבנו אל הסיפורים האנושים שבתשתיות אתלטי הסמטה. כך למשל סיפורו של יעקב (השם המלא שמור במערכת) בן ה-35 והוא "זקן" הסמטה. הוא נולד בהרי הנובה בסודן, מקום עצוב, מוכה רעב ומיוסר במלחמה שאף פעם אין די לה. פתאום, ואף אחד לא יודע מתי וכיצד, הוא הפך לחלק מהסמטה. כמו תמיד היה שם. חלק מהרוח, מהיר כמו רוח. לפני כחצי שנה הוא ״זומן״ למתקן חולות. אוי לאותה הזמנה. את האימונים שלו הוא עושה שם לבד, סמוך לכלא. בנחישות, בשקט של מי שכבר ידע סבל מהו, הוא אוסף את דמי הכיס המועטים ונוסע מדי שישי מקציעות לבאר שבע עד לתל אביב. כשהאימון נגמר, כל אחד חוזר לנקודת מוצאו והוא חוזר למתקן ההוא, בשל מוצאו.

להרשמה למרוץ הסמטה לחצו כאן

רחל ואסתר סיימו בשנה שעברה את התיכון. אף שגורלן תלוי בין שום מקום לאף מקום את האתלטיקה הן לא עזבו. מתאמנות בנחישות ובמסירות שאין לה גבולות הן מאמנות את קבוצות הצעירים של הסמטה. הפוטנציאל שלהן גדול מאד. לרחל יש הזדמנות לעשות חמישה (!) קריטריונים לאליפות אירופה לנוער בכל מרחק שבין 800 מ' ועד 5,000 מ'. נערה מקסימה, אישה צעירה, שמחה ואופטימית. מנהיגה מלידה שלא מאבדת תקווה גם כשנסיבותיה מתייצבות נגדה מדי בוקר. אסתר מתאמנת עם אלכס מרמן (המאמן של חנה מיננקו המרשימה) גם לה סיכוי ראלי בקפיצה משולשת לאותה אליפות. שתיהן – כמה חבל – נטולות אזרחות, בלי לובי אינטרסנטי שיהפוך אותן לנציגות של כולנו.

מזל ש"חבל" הוא לא הכוח המניע את רותם גנוסר, יובל, שירית ושאר אנשי הסמטה. הדלק שלהם הוא החיוביות והאמונה ברוח האדם העזה. עובדה. מה שהתחיל כיוזמה אנושית בדרום תל אביב הפך לפרויקט לאומי משלב ומכיל. כמחצית מהרצים באים ממשפחות עולי אתיופיה. לאימונים הם נקבצים מפנימיות, כפרי נוער וישיבות רחוקים כמו גם מקהילות יוצאי אתיופיה הסמוכות. קורה לא אחת שמבקשי המקלט הוותיקים קולטים את העולים החדשים אל החברותה המופתית של אתלטים בני אמונות שונות. מוסלמים, נוצרים ויהודים יוצרים מרחב ספורטיבי שוויוני, סובלני, מתחשב (במחנה האימונים בפסח האחרון פעלו במקום שני מטבחים לשומרי כשרות ולאלה שאינם) ואיכותי. האתלטיקה והאנושיות כגשרים בלי המתחים האיומים שיצרו את מאורעות חייהם. מכור ההיתוך הזה יוצאים למסלולי ישראל והעולם המוכשרים והטובים ביותר שבינינו. הם כבר מתחרים באליפויות עולם ובתחרויות בינלאומיות נחשבות. והנה עוד וואו של הרוח הבלתי נגמרת הזו: עם הנהגת עונת מירוצי שדה של הסתיו והחורף, נבחרות נוער וצעירים ישראליות תתחרינה לראשונה בתחרויות קבוצתית כנגד הנבחרות החזקות באירופה. וראו זה פלא: 80 אחוז מחברי נבחרת ישראל המיועדים הם חברי אתלטי הסמטה. רשמו לפניכם: תוך שנים ספורות הקוסמים האלה יהיו אחד ממועדוני הריצה האיכותיים באירופה.

ואם בכל אלה לא די, הרי שהדאגה של הצוות המקצועי לחניכים שלהם חורגת הרבה מעבר לפעימות הלב, התזונה וההלבשה. כל הרעיון סב אודות עתידם האישי של החניכים ועמר יעיד. עמר נולד באריתראה. בן לשבט הסאו. הוא מוסלמי (חילוני) הדובר 5 שפות (סאו, טיגריניה, ערבית, עברית, אנגלית). בדרכים לא דרכים הוא הגיע לישראל לבדו בגיל 11. קטין בלי מלווה. היה חניך בפנימיית ניצנה והיום הוא חלק בלתי נפרד מהסמטה. בימים אלה הוא משלים בגרויות אצל יואל גבע וחולם ללמוד הוראה.

אין לי ספק שאת ילדיו הוא ילמד את רוח השיר:
"יש ניגון שעולה מן הסתיו
ומרעיד מיתרי הזהב
של חלום שנשכח
וישוב ויפרח מחדש" (חיה כהן)

צילום עמוד הבית: טיבור יגר