"הסיפור האמיתי של סוף השבוע הראשון של 2010 היה של אלפי הספורטאים שהגירו ליטרים של זיעה, מכיוון שזה ניקוי הרעלים המרנין ביותר וזו תרבות הספורט האמיתית של ארץ זבת חלב ודבש. " יאיר בן עמי מסכם את אירועי הספורט שפתחו את 2010 בעיר טבריה
מאת:יאיר בן עמי
מרתון טבריה ה- 33 עמד בסימן של קפיצת מדרגה תרבותית, עובדה כי זה כבר אינו מרתון אלא הצהרת אמת בתרבות הספורט המתפתחת בארצנו הפצפונת. מרוץ בו משתתפים 1500 רצים למרתון המלא ואלפים בריצת 10 ק"מ, כשבאותו הזמן באגם הכנרת מתקיים מרתון חתירה ענק שכלל מאות חותרים מישראל ומחו"ל, ויום למחרת מתקיים אירוע אופניים גדול בו משתתפים אלפי רוכבי אופניים, כביש ושטח. החגיגה, של אותו סוף השבוע, חידדה והגדירה את מקומנו במפת תרבות הספורט העולמית.
זינוק מרתון טבריה – 33 שניות לפני
לפני עשרות שנים הייתה בארץ סיסמה, עליה גדלו רבים מילדי המדינה: "מאלפים לאלופים". תרבות הצעדות הייתה מרשימה ומדורי הספורט, בעיתונות, בטלוויזיה, שרק החלה לשדר, וברדיו, לא עסקו רק בכדורגל, כדורסל ושופטים שסרחו. ילדי שנות החמישים, שישים וקצת שבעים, זוכרים שמות כדרור פולק, חנה שזיפי, אסתר רוט שחמורוב, שאול לדני, רפי ויובל וישניצר, ועוד רבים וטובים שלא היו שחקני כדורגל או כדורסל ובכל זאת היו גיבורי ילדות בזכות יכולתם בענפי הספורט שכן סוקרו בתקשורת.
טרחתי להזכיר את כל אלו משום שדומה כי הם שרדו תקופות לא קלות שעברו על הריצות הארוכות בפרט ותרבות הספורט הישראלית בכלל ואולי הובלתם את הדור הזה תביא לשינוי. שינוי שלאחר ההפנינג של סוף השבוע השני של 2010 מתבקש כזרימת המים מהנחלים לכנרת. בצד ההישגי אי אפשר למצוא את הבשורה לאחר סוף השבוע הפורה הזה, לכן בחרתי להתחיל עם הצד התרבותי. במרתון היה ברור, לכל מי שראה את חבורת החוד בנקודת הק"מ הראשון כי יהיה זה היום של הטקטיקנים ולא של הרצים שינסו לשבור שיאים.
כחמשה עשר רצים "שרפו" את היציאה מטבריה במהירות מטורפת ועצרו את השעון על 2:27 דקות בק"מ הראשון. מוצ'רו החליט שזה קצב קל מדי ולנקודת העשרה ק"מ הוא הגיע על גבול 29 דקות, וכאילו חייו תלויים בריצה זו הוא מגיע לחצי המרחק בזמן בלתי הגיוני של 1:01:48 שעות. השאלה לא הייתה כמה זמן הוא יקבע בסיום אלא האם הוא בכלל יגיע אליו. לקראת השליש האחרון הוא עבר למצב "כתם מהלך" ולקו הסיום הוא הגיע במצב הזוי שהוציא ממנו סיפורי בדיה על בקבוקים מורעלים מרוכבי אופניים עוינים.
למרות התוצאות הבינוניות ובזכות מזג אוויר אכזרי לריצת מרתון (27 מעלות) התרחשה דרמה מדהימה בקילומטרים האחרונים של הריצה. בק"מ שבין הכניסה לטבריה ועד לסיום (2.5 ק"מ) התחלפו המובילים ארבע פעמים כששלושת המקומות הראשונים נתפסים על ידי רצים שלא היו בעשירייה הראשונה, בנקודת 10 הק"מ. אך עם כל הכבוד לקנייתים הסיפור של המרתון היה של אליפות ישראל. גם כאן, הוכחה חשיבותה של הטקטיקה הנכונה ביום חם (במושגי מרתון).
הגולדן בייק רוצה מסורת / צילום: רונן טופלברג
את המקום השני באליפות ישראל השיג חי נעם פרחי שרץ בקצב הגיוני ליכולותיו ולקראת הסיום חלף על פני אסף בימרו שפתח חזק מדי. בימרו הוביל על פרחי בפער של כשתי דקות בנקודת 10 הק"מ ובפער של כמעט שלוש דקות בחצי המרחק, אך בסיום כל אחד שילם את מחיר המרתון במלואו, ובמרתון זה בתשלום החיובי זכה חי נעם פרחי. התוצאות בסיום היו מהאיטיות ביותר של אליפות ישראל במרתון מזה שנים. כבוד ותהילה מגיעים ללוריס מנדלוביץ על הניצחון אבל מה זה אומר על הריצות הארוכות של מדינת ישראל אם אלופת ישראל היא מאלו הזוכרים את השמות מהשורות הראשונות (מנדלוביץ' ילידת 1960).
זו לא רק הנקודה היחידה הכואבת שלנו, נקודה כואבת נוספת היא כרגיל התקשורת הישראלית. על זו אפשר לסמוך כי תספק את הנקודה הכואבת/מגוחכת/חסרת הבנה, ואל תמחקו דבר. לזכותה של התקשורת אפשר לזקוף רק את העובדה כי פינתה מקום לסיקור המרתון. למרות כי התקופה היא של שערוריות שופטים בכדורסל ומאמן נבחרת שלא הקפיד על חוקי מכס. את המקום פינתה התקשורת לסיפורים שכדאי היה לבודקם טרם הפרסום וזאת לטובת האמת שחייבת להיאמר גם אם אינה נוחה לעינו של הקורא טרם הדלקת נרות ומעשים טובים הבאים לאחר קריאת עיתוני השבת.
מילא הסיפור של מוצ'רו על איזוטון מורעל שהוגש לו על ידי שטן בדמותו של רוכב אופניים, כי הרי את זה אפשר היה לבדוק בקלות בזכות העובדה כי מוביל במרתון לא רץ לבדו בשממת עמק הירדן או בלי לווי מאסיבי כפי שהיה גם הפעם. כל עיתונאי יכול היה לבדוק מול האנשים שליוו את מוצ'רו, והיו לא מעט כאלו בכל נקודה עד שהפך ל"כתם מהלך", כדי לדעת אם הסיפור אמיתי. החלק המגוחך של הסיקור העיתונאי היה על קינתו של זהר זמירו במסיבת העיתונאים שלאחר המרתון, בו טען על שאינו זוכה למסגרת הולמת בכדי להיות מדליסט אולימפי.
לפני הכל ושיהיה ברור, לזמירו, מגיע כל הכבוד ומלוא ההערכה על ביצועיו ועצם עיסוקו באתלטיקה, אבל מכאן ועד לבכות כי הוא לא מקבל תמיכה נאותה, זה קצת מוגזם. עם התוצאות שהוא קבע זה סוג של עלבון שלא מגיע למובילי הענף או כל רשות ספורטיבית האמורה לתמוך בספורטאים גם אם ברור שהתמיכה לא תגיע לעולם.
אחרי ריצה של כמעט שעתיים וחצי במרתון (וכן, אני יודע שזה רחוק משיאו) אפשר להגיד הרבה דברים כמו מזג אוויר חם, שעת זינוק, שרקייה בחלק המזרחי של השלולית ועוד, אך בטח שלא לקונן על התמיכה שאיננה.
ברור לכל מי שרץ בחייו כי עם עבודה במשרה מלאה אי אפשר להגיע לרמה הגבוהה בעולם, לא במרתון ועד כמה שנברתי במקצועות הספורט לא מצאתי כזה שמאפשר משרה מלאה לצד הישגים ברמה עולמית. עוד יותר ברור כי עם 11 שעות עבודה (כפי שנכתב כי הוא עובד ביממה) אי אפשר להתאמן כראוי. אבל בשם כל 42.195 הק"מ של המרתון, שעתיים וחצי זו תוצאה שלא מרשימה גם ברמה העולמית של הנשים.
מרתון חתירה בכנרת / צילום: יח"צ
הרי אם רץ ברמתו של זמירו מקבל תמיכה למה שלא יקבל גם אצן של 10.8 שניות במאה מטרים. בבירור שעשיתי מול יו"ר איגוד האתלטיקה, שלמה בן גל, התברר כי לו היה מקבל זמירו תמיכה כלכלית היו צריכים עוד 43 אתלטים ישראלים לקבל תמיכה, משום שכולם בעלי תוצאות מקבילות (במקצועות השונים). ולמען הסדר הטוב כדאי לזכור שלושה דברים: התוצאות הללו רחוקות עשרות שנים מהרמה העולמית. גם התמיכה, שמקבלים הספורטאים הטובים ביותר בענפי האתלטיקה היא של 1500 שקלים (מאיגוד האתלטיקה), וכל תקציב איגוד האתלטיקה הוא כשכרו של שחקן אחד במכבי תל אביב (כדורסל).
תמיכה רצינית ראוי שיקבלו ספורטאים ברמה גבוהה, ואת זה בישראל אין עדיין, גם לא היה ולמען ההגינות כדאי להכיר בעובדה שנכון לעכשיו זה גם לא יהיה. אז לפני שעיתונאים מתדלקים כותרות בדמעות של רץ מרתון כדאי שיבדקו מה הוא היה מקבל לו היה רץ במדינה אחרת. צריך גם לזכור כי אלוף ואלופת ישראל קיבלו פרס כספי על סך 12,000 שקלים ללא קשר לתוצאה שקבעו או המקום בו סיימו.
כוריוז לכול המצפים לתמיכה מאיגוד האתלטיקה כדאי לפשפש בארכיונים כדי למצוא את התוצאה של מזכ"ל האיגוד, ג'ק כהן, במרתון ובמקביל את התמיכה שדרש או קיבל, נחסוך ממכם את החיפושים ונגלה שהתמיכה שביקש הייתה 0 כאשר הזמן שלו היה 2:36 שעות.
אז כדי שנבין, בדיוק, היכן אנו נמצאים נזכיר כי המון רצים ורצות, רוכבים ורוכבות, חותרים וחותרות היו הסיפור האמיתי של סוף השבוע שעבר. לא שופטי הכדורסל עם כספים שנעלמו, לא מאמן נבחרת ישראל בכדורגל עם בקבוקי אלכוהול, לא ליגת העל (ק) ולא גביע אירופה עם מכבי תל אביב. הסיפור של סוף השבוע הראשון של 2010 היה של אלפי הספורטאים שהגירו ליטרים של זיעה, כי זה ניקוי הרעלים המרנין ביותר וזו תרבות הספורט האמיתית של ארץ זבת חלב ודבש.
