כתבו לנו בתגובות כיצד זה עובד אצלכם בבית. מפרגנים או עושים פרצופים?
מערכות היחסים נשאבות אל התחביב של ספורטאים רבים ואפשר גם לכתוב את זה הפוך: התחביב נשאב אל תוך מערכות היחסים. אבל איך שלא תסתכלו על זה, ההתמקדות של ספורטאים בפעילות הגופנית שלהם תעלה מתישהו "על הגריל" במידה ומדובר בעיסוק ספורטיבי ששואב שעות רבות מהמתאמן או המתאמנת. מה זה שעות רבות? כל אחד יחליט בעצמו – הכל אישי. משתנים נוספים שיתכן שצריכים להיכנס למשוואה הם האם בן/בת הזוג עוסקים באותה הפעילות הספורטיבית שלך? ומשתנה נוסף הוא מתי התחביב שלכם כרצים, רוכבים או שחיינים החל – לפני הזוגיות או אחריה? יש עוד מספר משתנים כמו האם מדובר בזוגיות לפני חתונה, האם אתם זוג נשוי, או האם אתם זוג נשוי עם ילדים?
צילום: shutterstock
אז מה בעצם הבעיה? בקבוצת "חובבי ריצה" העלתה אורית כץ שאלה שכיוונה בדיוק למרקם הדק והרגיש של הנושא הזה וכך היא כתבה: "אתמול הודעתי לבעלי שאני עוד מעט מתחילה תכנית הכנה למרתון מדברי, המרתון השני שלי. שאלתי אותו האם הוא מוכן לכך? יש לציין שבעלי למרות שהוא לא רץ הוא מאוד תומך, מגיע איתי לכל המרוצים עד שאני לרוב אוותר על מרוץ שהוא לא יכול להגיע אליו, ומקבל אותי עם כל השיגעונות שלי כמו שאני. לפעמים עושה פרצופים כשאני יוצאת לעוד ריצה, אבל זה ברמה של קיטור ולא יותר. אבל שנינו מודעים גם מניסיון של המרתון הראשון לפני שנה וקצת בתל אביב שתקופת ההכנה זה פרויקט מורכב שגוזל ים של זמן ושכל המשפחה צריכה להיות מוכנה אליו. אז בעלי אמר שאין מה שיעצור אותי אם החלטתי ולו נשאר רק להשלים עם עובדה. רציתי לדעת איך המשפחות שלכם, המרתוניסטים (פחות או יותר) מקבלות את התקופות האלה שלכם? האם נתקלתם בתגובות שליליות? האם אתם צריכים להילחם על יציאה לריצה? ועד כמה חיי המשפחה נפגעים לכם בזמן הכנה למרוץ מורכב?
לפוסט הגיבו עשרות תגובות שנתנו איזושהי מראה למה שמתרחש אצל הרצים והרצות במחשבות ובתחושות שלהם. אחד המגיבים כתב כך: "שאלה מצוינת. אנחנו רגילים להתעסק בעצמנו ובריצה שלנו בכל הפוסטים, כשבעצם יש עוד גורמים במשוואה הזו. אשתי מפרגנת בענק, תומכת ועוזרת בכל מה שאצטרך, עד רמה שכאשר התאמנתי לריצת אולטרה באולטרמן באילת, אשתי נסעה איתי וליוותה אותי בכל תחנה בדרך באימונים וגם בתחרות עצמה. אין ספק שבלי תמיכה מהבית, הרבה יותר קשה".
אורית כץ שהעלתה את הנושא הוסיפה בהמשך תגובה שבה היא ממקדת את המסגרת של החיים שלה: "אציין רק שבנוסף לתמרון עם חיי משפחה, אני צריכה לתמרן גם בין עבודה במשמרות וסופי שבוע וגם בין אהבה של שנינו לטיולים בארץ שגם כך בגלל עבודה שלי בשבתות זה לא יוצא לנו הרבה. בנוסף הפעם ההכנה היא ברובה בקיץ ותחילת סתיו שזה די מגביל אותי לשעות הבוקר מוקדמות או שעות ערב".
לצורך הצלחה דרושה תמיכה של משפחה | צילום: shutterstock
אחת המגיבות כתבה בתגובה: "החצי מקבל באהבה, גם את ההכנות למרתונים שהיו, וגם את השיגעון של לקום חמש פעמים בשבוע ב 4:30. יש ביננו הסכמה שעושים מה שעושה לנו טוב ולא מכריחים אחד את השני לסבול אם לא אוהבים את אותם הדברים". ומיד משיהו הוסיף ש"הכל עניין של איזון. יש לי כלל – משולש שווה צלעות: משפחה, עבודה, תחביבים (ריצה). אני משתדל לשמור על זהות הצלעות. ברגע שהאיזון ייפגע. משהו עלול להיפגע".
תומר גמינדר הגיב באריכות כך: "המשפט הכי חכם שלמדתי כשהתחלתי להתאמן לאיש ברזל היה: להפוך את האימונים לשקופים למשפחה. זה לא שבאמת אפשר למנוע את הזליגה של העובדה שמתאמנים מעל 15 שעות נטו מדי שבוע לחיי המשפחה, אבל צריך לעשות הכל כדי לצמצם את ההשפעה הזו. עבורי המשמעות היתה למשל שלא משנה מה אורך האימון, ב-6:30 אני בבית כדי לסייע לילדות להתארגן לבית הספר גם אם המשמעות היא לקום ב-4:00 ולפעמים אפילו ב-3:30 לפנות בוקר. את אימוני הערב משתדלים לשלב עם החוגים של הילדות וכדומה. באימוני סוף השבוע, שבאיש ברזל יכולים להמשך גם מעל 7 שעות, לא משנה כמה עייף אני, מתקלחים וממשיכים לפעילויות המשפחתיות. וכך הלאה. חלק מהמחיר הוא גם הוויתור על קבוצת אימונים. בקצב של שני אימונים ליום לא ניתן להוסיף תקורה של חצי שעה לפני ואחרי אימון, וכמעט כל האימונים צריכים להתחיל ולהסתיים בדלת הבית.
"דרך אגב, המחיר היה גם שמרבית הרכיבות, למעט רכיבה יחידה בשבת, נעשו על טריינר ולא בכביש למרות חוסר הנוחות, עקב הרצון להקטין ככל האפשר את הסיכון שהילדות יצטרכו לגדול ללא אבא. באופן כללי המטרה שלי היא לעשות הכל כדי למדר את האימונים, ולא להפוך אותם למוקד של חיי המשפחה, אלא לשיגעון של אבא. ובסך הכל, אני חושב שחוץ מאותם 10 שבועות של שיא האימונים שבהם מתאמנים יום יום ו-15 עד 20 שעות בשבוע, והחיים נמדדים מאימון לאימון, בשאר התקופה הצלחתי לעשות זאת בצורה לא רעה".
אורית כץ לסיכום: "בגדול הבנתי שרוב הרצים, במיוחד אלה שיש להם ילדים קטנים משתדלים לשלב ריצות בלי שיפגעו בחיי המשפחה על חשבון שעות שינה ומנוחה. אבל לרובם לצורך הצלחה דרושה תמיכה של משפחה, אחרת אחד משני משתנים נפגע. בזוגיות שבה שני בני זוג רצים זה יותר פשוט. אף אחד מעונים לא אמר שוויתר על מטרות בגלל שבן זוג לא תמך, אלה אמרו שהיו צריכים להתגמש יותר, אבל זה יכול להיות שהם מכירים את בני זוג שלהם טוב מאוד, ואלה עם פחות תמיכה פשוט לא מתכננים מטרות כבדות מדי".
לדעתי בן זוג שבאמת אוהב יודע לפרגן לשותף שלו ומבין ששותף מרוצה הופך לרוב להיות שותף טוב יותר.
יתרה מזאת להיות בזוגיות שבני זוג לא יודעים לפרגן איש לרעהו היא ושוב לדעתי המוקצנת אינה מומלצת.