מאת:יריב זרביב

מאמן העל הישראלי לריצה למרחקים ארוכים ובינוניים איליה בר זאב, מביע את דעתו על המתרחש מאחורי הקלעים של ענף הריצה בישראל. במפגש צמוד עם כתב שוונג הוא מעמיק בדרכו אל הסיבות שעליהן מוטלות ההצלחות ועוטף אותן בשירה עברית. מדוע שירה? צפה
בחלק ב' של המפגש

המנצחים במרוץ כ"ס 2008 מימין לשמאל: רן אלתרמן, זהר זמירו, טדסה דרגה, סטאין איילה, וודג' זבדיה

אין זה סוד כמוס שענף הריצה בישראל תקוע ואף מדרדר. הרצות נילי אברמסקי (38), סבטלנה בחמנד (31) והרץ היילה סטאין (45) שמגיעים להישגים טובים ואפילו טובים מאוד בריצה למרחקים ארוכים, נאבקים קשות כדי לממש הישגים ראויים. גם אם נעקוב מי רץ בעקבותיהם, רק כדי לדעת האם ישנם רצים ורצות צעירים המעוניינים בכלל לקחת ברצינות את ענף הריצה ולהדביק את הפער אל הוותיקים נבחין מיידבחלל שנוצר. הצעירים המוכשרים שחלקם ככל הנראה ייעלם כבר אחרי הצבא(או במהלכו), מסיבות חברתיות, כלכליות או סדרי עדיפות חדשים זקוקים ליד מכוונת בתחומים רבים. אז אל מי יועברו הלפידים? בינתיים, ישנן ציפיות.

איליה בר-זאב, הוא אחד מדמויות המפתח בענף הריצה בישראל, נכון להיום הוא מאמנם של סבטלנה בחמנד, איתי מגידי והאחים אלטרמן. הספורטאים שטיפח בארבעים שנות פועלו קבעו למעלה מ-80 שיאים לאומיים (בוגרים ונוער) והשיא הוותיק ביותר שעדיין קיים הוא של יובל וישניצר משנת 1974 בריצת 5,000 מ', 13:39.8 דק'. איליה היה מאמנם של נילי אברמסקי, זבדיה וודג', עמית נאמן, יובל וישניצר, זהבה שמואלי ואחותה מזל שלום, יחזקאל חליפה, דב קרמר, שם-טוב סבג אילן בניסטי וטובים/ות אחרים.

מדוע ישנה ירידה באיכות הרצים הישראלים?

"אני מסתכל מפרספקטיבה של 40 שנה ומעורבות באתלטיקה הישראלית על הרצים למרחקים ארוכים ובינוניים. מתאפיינות שתי תופעות, ראשית, ברמה המקומית, עד סוף שנות ה-80 היו בנים ובנות ברמה טובה עד טובה מאוד.שנית, משנות ה-90 ואילך מתאפיינת תופעה מדאיגה- כמות הרצים שאנו מגדירים אותה כטובה או טובה מאוד מדולדלת. היום, רוב הרצים למרחקים רובם יוצאי אתיופיה(והם זקוקים לגישה שונה כדי לטפח אותם לאורך זמן). בריצות למרחקים בינוניים ישנם כמה שלא מהעדה האתיופית והם מוגדרים טובים או די טובים. אני מניח שהסיבה העיקרית היא שינויים חברתיים מצב כלכלי, סדרי עדיפות, יכולת מנטלית להתמודדות עם קשיים שמוערמים על צעירים לאחר שירותם הצבאי ובכלל. שעורי החינוך הגופני בביה"ס מהוים תשתית ראשונה לאיתור כשרונות וכל החינוך הגופני בארץ בנסיגה מדאיגה. בשנות ה-60 וה-70 בתי הספר עם מורים נלהבים שהיו בחלקם גם מאמני א"ק תרמו "אספקה" נמשכת לטובת הא"ק התחרותית., זו הייתה חגיגה(יחסית) לאתלטיקה הקלה בהשוואה להיום. . מורים הובילו קבוצות גדולות וחלקם הגיע לרמת אימון טובה. כיום ישנם שינויים בתפיסה החברתית והתרבותית, מורים עצלים יותר והתהליך הזה קורה לא רק בארץ אלה גם בעולם".

"לא מזמן הייתי בהשתלמות במוסקבה ונשאלה שאלה האם אנחנו (הלבנים) יכולים לנצח את הקנייתים או לפחות לצמצם את הפער אליהם. אם היו מתרגמים את המונח כפי שנאמר באנגלית, אז זה היה נשמע כמו התמודדות בין האדם הלבן לשחור. המסקנה הייתה שאנו צריכים לגרום לקנייתים לאיכות חיים גבוהה כך, שהם יתחילו להשמין ולהתנוון ואז לדור השני לא תהיה מוטיבציה להמשיך בכיוון הריצה" –חזון שנראה רחוק לאחר הקטל האחרוו שם.

מצטיירת כאן תמונה עגומה ואפילו מעט זלזול בענף הריצה, אך בכל זאת, יש על מי לפתח תקוות או שהכול שייך לנחלת עבר?

יש בישראל כישרון רב המגיע מהעדה האתיופית. אני מניח שאם כישרון שאנחנו מזהים כיום לא מגיע למעמד גבוה בתחרויות בינלאומיות אפילו ביחס לגילו סימן שיש בעיות בטיפוחם עד גיל ההתבגרות המקצועית וגם לאחריה. אם אנחנו מדברים על רצי העבר בארץ, עוד לפני גל העלייה מאתיופיה, אנו רואים כיצד הם השפיעו על טבלת השיאים הלאומית . רץ שאימנתי בשנות ה-70, יובל וישניצר עדיין מככב בטבלה. היו רצים שהתקרבו לשיאו, כמו יחזקאל חליפה ,דב קרמר אריה גמליאל- ואם היו ממשיכים בקריירה שלהם אולי היו מצליחים. כל אחד מהם פרש מסיבותיו מוקדם יחסית וקיצר את הקריירה שלו. זה שיא שמזמן היה אמור להישבר, אילו היו הגורמים המטפחים שומרים עליהם(כלכלית) ומציבים אתגרים משתלמים הרי היו סיכויים טובים לשבירה מרשימה של שיאים ולא מידי עשור או שניים מישהו שובר שיא הזוכה לציון מינמלי בפינת עיתון ערב היוצא בבוקר".

בעבר הייתה פירמידה הגיונית, היו רצים מעולים, טובים מאוד וטובים, גם בין הנשים היו תמיד רצות בולטות מעל היתר ואפילו ברמה הקרובה לרמה בינלאומית. והיתה שכבה של בנות צעירות שאפשר היה להגדיר אותן טובות ואפילו טובות מאוד, אך רובן נעלמו ברגע שעברו את תקופת הנערות והתבגרו,הן המשיכו הלאה לחיים אחרים. כמה בודדות המשיכו להתאמן, כמו זהבה שמואלי בשנות ה-80 אותה אימנתי. היא החזיקה כמעט בכל שיאי ישראל עד שהופיעה נילי אברמסקי ושברה את כל השיאים מ2000 ועד מרתון. ענת מאירי שהייתה כשרון יוצא דופן ( עם פוטנציאל פיזי בינלאומי) אבל בגיל 18 כבר עזבה למרות כישרונה הבלתי רגיל. ניתן גם לציין בעבר הרחוק את חנה שזיפי ואביבה בלס ובעבר הקרוב את עדנה לנקרי,נועה בייטלר,דועה סולימן.

כיום,בריצות למרחקים בינוניים(800-2000) — כלום."

מנצחות מרוץ כ"ס מימין לשמאל: נילי אברמסקי, סבטלנה בכמן, מאור טיורי

מהן הסיבות לכך?

"התשתית של החינוך הגופני בארץ והדחף של המורים לחינוך גופני להוביל כישרונות אינה דומה למה שהיה בעבר אפילו שאז היו תנאים נחותים. מעטים המורים שהם גם מאמנים שישארו אחר הצהריים לאמן כישרונות שזיהו במשך היום. פיקוח לקוי, תשלומים עלובים ותשתיות מפגרות ביחס לאירופה והעולם המערב תורמים תרומה שלילית לכךי. ישנה תופעה שמורים מסתירים מתלמידים מוכשרים שישנה אליפות בכדי לא להטריד עצמם במה שמתחייב להכנות. גם במגרש המרכזי בהדר יוסף רואים דלילות מדאיגה בכמות המתאמנים וברמתם הבסיסית. בעבר היו שכבות של רצים, היום – אחד שניים בצמרת ומתחת חלל עמוק ".