מה קורה כשצורת החיים היחידה שאתה מכיר נמאסת עלייך; כשדברים שנראו נשגבים מאבדים את חשיבותם, כשהכוח הפיזי תם והחלום קורס?
מאת:ניר אלתר
בבלוג זה לרוב אני מדבר על הישגים, יעדים ולא פחות חשוב – עמידה ביעדים. בפוסט הראשון שפרסמתי כאן, לפני כשנה, סיפרתי כיצד צמחתי לעבר הצלחה – שדרך המשקפיים הפרטיות שלי נהייתה הדבר היחידי שקובע. מעבר לסיפורי האישי ידוע הדבר שכמעט בכל ספר בו מסופר על "הצלחה" בפרק העשירי, יסופר גם על כישלון בפרק השני או השלישי.
היום איני רוצה לדבר על כיצד אני\אנו צומחים מכישלונות סובייקטיביים (זה תמיד סובייקטיבי), אלא על התחושה הנוראה של בושה המתלווה לכישלון מרגע "לידתו", וכפועל יוצא הצורך המזוכיסטי לסחוב את "הבושה", תוך כדי השקעת אנרגיה (או ליתר דיוק בזבוז אנרגיה) עד לרגע ההצלחה\קו הסיום. בכוונתי לנסות, בעזרת שיתוף הבושה הפרטית והטריה שלי, למצוא אלטרנטיבה לדרך המתוארת בשורות מעל, לפתור את עצמי מעולה של זו, ללא תנאים מוקדמים או חובת הוכחה.
סיפור הבושה שלי מתחיל במרץ השנה. הייתי במקום המקצועי הטוב ביותר ששאפתי אליו בשנים האחרונות. היו לי הציוד הכי טוב בשוק העולמי, מאמן בעל שם עולמי, תמיכה כספית משמעותית במושגים ישראלים, תמיכה משפחתית וחברתית רחבה, ומעל הכול מטרה נעלה לשנה הקרובה. על אף כל אלה או בגלל כל אלה, עוד מוקדם לשפוט, נשברתי. צורת החיים שאהבתי כל כך בשנים האחרונות נמאסה עליי; דברים שנראו לי נשגבים איבדו כליל את חשיבותם, כוחי הפיזי תם וחלומי קרס. גרוע מכך: לא היה לי תחליף מיידי לכל אלה.
בעודי שב מרמת הגולן, בסיס הקבע שלי לאימונים, לעבר אזור המרכז, השתלטה עליי תחושת הבושה. כל מה שראיתי כ"טוב" שבי – המחויבויות שלי, תחושת השייכות – כל אלה נעלמו עם הפסקת האימונים, ניתוק היחסים ואיבוד הדרך. אך בושה זו התגמדה לעומת הבושה שחשתי לאחר מספר שבועות של מנוחה, כשהתבהרה לי שוב המטרה וחשיבותה, אליפות העולם בטריאתלון למרחק אולטרה. אך לא התבהרה לי הדרך חזרה "לעצמי".
בשלב זה כמעט כל פיתרון שיעזור לי להימנע מהצורך להתעמת עם הבושה נראה לי ראוי. דוגמה אחת לפתרון אפשרי נחתה עלי מהכוכבים – הצעת עבודה בסינגפור כמאמן, עם משכורת בכלל לא רעה. ההצעה קסמה לי, ניסתי לעצום עיניים ולהתכחש לחלומי המתחדש (תאמינו לי, זה פשוט בלתי אפשרי לשכנע את עצמנו לא להביט אחרי שכבר הבטנו) ולקבל אותה, אבל לא יכולתי.
כצעד ראשון פניתי למאמני, לברר אם יש אפילו סיכוי קלוש שהוא יסכים לאמן אותי לאחר ההתמוטטות האחרונה ולאחר שהוכחתי לו שגם אני נלחץ, מתבלבל, נשבר, בקיצור – לא מושלם. להפתעתי הרבה הוא הסכים וכינה את התקופה שעברתי "הארה רוחנית", חלק מתהליך ההכנה.
ללא דיחוי הפשלנו שרוולים ובנינו תוכנית אימונים חדשה, ללא יעד ברור לתקופה הקרובה, עגלגלה, איטית כרגע, תוכנית שהיא קצת כמוני – בתהליך של "הבשלה". היעד ברור – אליפות העולם, הזמן פחות ברור – אולי השנה, אולי שנה הבאה, כשאהיה מוכן, אדע.
בשבועות האחרונים צמחתי מתוך שיתוף הכישלון והבושה. חשתי צורך לשתף גם אתכם, כל מי שקרא את הבלוג שלי בעבר או קורא כעת, כל מי שאני חולק איתו את המסלול בבריכה ו\או את הכבישים ברכיבה ו\או את הפארקים בריצה, בתקווה ליצור סביבת "עבודה" אנושית יותר בה הצדדים הלא מושלמים שבנו כאנשים, כהורים, כאתלטים חובבנים או מקצוענים, מוצגים גם הם לראווה.
12.4.2012
