פסח איתנו. שוב הבאגרים והבובקטים עם הכיפות חופרים על כך שכל דור צריך לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. אני לא יודע אם מישהו בכלל יצא אי פעם ממצרים, ואם כן, אז מתי זה קרה. גם אם כן יצאנו ממצרים, בכלל לא בטוח שמצרים יצאה מאיתנו. מי שלא יודע להעריך את סגולות החומוס-פול אחרי ריצת בוקר, אולי מוטב לו דווקא שיחזור קצת לגדות הנילוס. בכלל, למה אלפי מלונות, צימרים ובתי קפה בישראל יודעים להציע מיני ארוחות בוקר מפונפנות, אבל לא יודעות להציע, לצד ה"קונטיננטלית" גם את ה"מצרית" (אם השם לא מספיק סקסי, אפשר לנסות "פרעונית" או לפחות "אוריינטלית"): חומוס-פול-ביצה-בצל-עגבנייה-צנונית בשעה 8:30 לפתיחת היום. אידיאלי. פריבילגיה קולינרית רצויה לפחות פעם-פעמיים בשבוע (המוטיב הזה של פעם-פעמיים בשבוע, עוד יחזור… תמשיכו לקרוא).

אז מה הקשר בין חומוס על הבוקר לשעון ריצה? | צילום: thinkstock

אבל לא חזרתי מכפור החורף רק כדי לרטון על חוסר הכבוד לארוחת הבוקר של תות-אנח-אמון. בעיקר ניסיתי להבין את ה"עבדות לחירות" שאתם טוחנים לנו את השכל בכל דור ודור. אפשר ללכת אל הפשט (ברור שלא נסתפק בזה, נכון?). ככה זה בפשט – מה עוד לא נאמר על העבדות המודרנית? בחברות ההיי-טק ה"אלס-אינקלוסן" שמחברות את המוח של העובד לאי-מייל דרך הבלו-טות', לוקחות אותך לחופשות עם הקורפוריישן – ירצה או לא ירצה, ומתכנתות את הנשמה ללהג על "ערכים" ולחלום רק על אקזיט סטייל לוטו קליפורניה. בפשט, מה עוד לא נכתב על משרדי רואי החשבון ועורכי הדין המדושנים שמושיבים חדרים-חדרים של מאות לבלרי מספרים ומלים שכל חינוכם מינקות הומר במטרה אחת עלי אדמות – לבלבל את הקורא בכרכים ובמגילות של סיפורי סבתא (שמסופרים במספרים ובמלים) שיהיו מספיק מעורפלים גם כדי שאף אחד לא יוכל להבין אותם, אך גם כדי שרק קילוף סיזיפי של עשרות שכבות של בידוד והטעייה יאפשר לצרפם רשמית לכזבי הברון מינכהאוזן והאחים גרים. על פקידי הבנק והביטוח שנלחמים כל סוף שבוע להיזכר באישיות שפעם היתה להם. על טלפני הקול-סנטרים שמנסים למכור קרח לאסקימוסים ושירותים סלולריים מתקדמים לזקנים שעדיין מטלפנים מהחוגה ורושמים את מספרי הטלפון של הנכדים בפנקס. על המלצרים והמלצריות שרצים מ"הכל בסדר??" מתנשף-היסטרי אחד לשני, עד שחלומות הלילה שלהם הם הכל חוץ מ"הכל בסדר"…

עוד דעות של קוונטון קאסידי
קוונטון קאסידי ~ אדוני השופט, צא מהספורט שלי!
קוונטון קאסידי: תפסיקו "לאכול" את עצמכם
קוונטון קאסידי: סמים את הריצה במרכז
קוונטון קאסידי: "טהרנים" נמאסתם!
קוונטון קאסידי: "אני לא קונה את שיא העולם של דניס קימטו במרתון ברלין "

לא, על כל אלו תיאלצו לקרוא במקומות אחרים. את קוונטון קשישה, דווקא מעסיקה עבדות אחרת לגמרי. העבדות לשעון.  זה לא שאני לא עונד לעתים גרמין-פולאר-סונטו כמו צמיד של מועדון חברים נוטפי שביעות רצון עצמית. יוצא לי. אני דווקא די אוהב את צמידי הגומי האלו. הם מספרים לי כמה זמן רצתי ולאיזה מרחק. הבעיה היא, שהפכנו (גם עבדכם הנאמן) לעבדים שלהם. יצאנו לרוץ כדי להשתחרר מהעבדות המודרנית, ובגנבה ובהיחבא, השתעבדנו למשהו אחר. למדידה. כשלא הספיקו לנו השעונים, הצטרפו המכשירים הניידים שיודעים לחשב כמה צעדים הלכנו, כמה קלוריות שרפנו וכמה נאדים תקענו אחרי החומוס-פול של הבוקר.

אם אנחנו יוצאים כדי לברוח מהכל, למה אנחנו צריכים למדוד את זה? | צילום: thinkstock

כאילו שלא מספיקים לנו הדד-ליינים היומיומיים שהשתלטו על חיינו? שעת ההכנסה של הילדים לבית הספר. שעת ההוצאה של הילדים מהגן. מועדי פגישות, ישיבות, עבודה. דד-ליינים, מצגות, משלוחים. טסט לרכב, ביטוחים, תשלומי ארנונה, משכנתא, חשמל, מים. רישום הילדים לקייטנת הקיץ. הרשמה מוקדמת לריצה, הרשמה מאוחרת לטריאתלון. אנחנו מחווטים ליומן עמוס בהתחייבות קיומיות ומיידיות יותר ופחות. מי שמאחר לא נחשב, או לפחות אוכל אותה חזק. ומכל אלו, כל מה שרצינו זה לקחת צעד החוצה לריצה באוויר הערב. Stepping out tonight כמאמר המשורר ג'.ג'. אז איך לעזאזל גם כאן נתקענו עם האובססיה המצחינה למדוד כל דבר?!

כן, גבירותיי ורבותיי, זה סוג העבדות שמעסיק אותי לאחרונה. צילומי השעונים ברשתות החברתיות. המדידה הכפייתית של המרחק והזמן של כל ריצת אימון, שחרור, שיוט וברבור. בואו נחשוב על זה – את המרחקים אנחנו ברוב המקרים כבר מכירים מהפעם הקודמת שרצנו/רכבנו על אותו מסלול. אז מה שבעצם נשאר זו הכפייתיות של הזמן והדופק. המהדרין גם מרימים את היד בכל צפצוף קילומטרי. שחלילה הקצב לא יסטה.

זה לא שאני ממש מציע לזרוק את שעוני הריצה לבוידעם עם שמיכות הפוך, למרות שגם זו אפשרות. מה שאני כן מציע, זה לעשות פעילות שבועית אחת לפחות ב"עירום", ללא שעון, ללא מד דופק וללא מד וואטים. סתם להקשיב לציפורים ולעטלפים ולהרגיש את האוויר זורם על העין השלישית. אחרי אפיזודה שבועית עירומה אחת, אפשר להגדיל ל-2. בחלוף הזמן, תחושת הקצב הפנימי תהיה כזו, שכבר נדע לבד. המרחק-זמנו-מטרים שלנו יישמרו לאירועים חגיגיים באמת. אימונים בהם המרחק והזמן הם באמת העיקר, ותחרויות. כאלו שצריכים להתרחש אצל רובנו בין פעמיים בשבוע לפעמיים בחודש.

אני מאתגר את המאמנות והמאמנים, את המורעלות והמורעלים. רוצו/רכבו בעירום. בלי למדוד. אם תגיעו לפעמיים-שלוש בשבוע, אולי זה קצת זה יוציא אתכם מעבדות לחירות. כמו אי אז עם משה, ממצרים.