זו תמצית של לגדל ילד לתוך חלום, יותר נכון זה לגדל חמישה ילדים לתוך החלום שלהם ורון הוא אחד מהם. אני יושב ארבע שעות אחרי התחרות שהסתיימה אתמול (שבת) בחצי השני של העולם, אחרי אין סוף רגשות שהיו לי במהלך התחרות, התרגשות, פחד, התלהבות, הדחקה, אפילו יצאתי להוציא את הכלבה שלנו באמצע רק לא לראות את זה קורה. צחקנו, הזלנו דמעה, פינתי מדיח כלים להרחיק מחשבות רעות, לא ניתן לתאר את בלבול החושים שנמצאתי בו. אני פה והמחשבות שלי על מסלול התחרות "בתוך" הבן שלנו. גבי, רעייתי, במקביל לא זזה ממסך המחשב, אולי היא יודעת דברים לפני שהם קורים.
"כולנו היינו מעורבים". משפחת דרמון | צילום: באדיבות דורון דרמון
"אני רוצה להיות אלוף עולם"
מגיל צעיר רון גרם לנו לרוץ, היינו יוצאים אתו לפעילויות. זה התחיל עוד בימים הראשונים שידע לעלות על תלת-אופן עוד לפני שידע ללכת, הוא פשוט היה ילד מוטורי (רק בלי מנוע מכני אלא אנושי). כמה שנים אחרי הוא בחר בספורט הכי קשה והכי פחות מתוגמל שיש.
עוד ראיונות עם הטריאתלט רון דרמון
"אני מאושר, זו הגשמת חלום"
רון דרמון יהיה הטריאתלט הישראלי הראשון במשחקים האולימפיים
"הבנתי שאני מסוגל להרבה יותר, וזה נתן לי טעם של עוד"
רון החל את קריירת הטריאתלון שלו בגיל תשע כאשר עברנו לישוב להבים. כיוון שהיישוב בדרום הארץ ואין מה לעשות אז רצים, שוחים ורוכבים (צריך להיזהר כי גם נהיגה בדרום זה ספורט). המאמן הראשון שלו, אלי גז, החדיר בו את אהבה לספורט הזה. הוא קלט אותו כילד עם מלא אנרגיה ולאט לאט סידר את האנרגיה הזו לדבר אחד – לתחרות. מהר מאוד רון ניתב את כל חייו לאדרנלין הזה של להיות על קו זינוק מול גדולים, קטנים, חזקים, הכול. ומרגע הזינוק לתת הכול.
אני זוכר את התחרות הראשונה שבה ניצח והוא אמר כולו בביטחון לגבי ולי – "אני רוצה להיות אלוף עולם". ההבדל הוא שאנחנו לקחנו את זה ברצינות, ואמרנו לו, "אתה באמת רוצה? אז זה יקרה". הוא לא ידע עדיין מה זאת אחריות או מה זאת התחייבות, הוא רק רצה את זה.
מאותו רגע התנהלו חיינו סביב פעילות ספורט. אמנם חוג מתנ"ס בלהבים, אבל אנחנו נשבנו בקסם של הספורט הזה, אט אט הוא הכניס את כל בני המשפחה בצורה כזאת או אחרת למעגל הקסמים הזה. גבי אמו התנדבה כהרגלה, והיתה רופאת תחרויות, קים (אחות של רון) לבשה את חליפת התחרות ואפילו היתה אלופה בנוער, בר וניר השתתפו אף הם, גם טל שהוא הדמות השפויה בהיבט הספורטיבי (הוא לא עושה ספורט) עשה פעם אחת דואתלון וסימן וי.
"הגוף שלי על מסלול התחרות בתוך הבן שלנו". רון דרמון | צילום: באדיבות רון דרמון
"הכסף לא יעצור אותנו"
הדבר החשוב הוא שלא דחפנו אותו אלא כיוונו את רון כמו גם את קים, בר, ניר וטל להיות אחראים על החלומות שלהם ולדעת להזיז את הסביבה להגשמה הזו. יש להם את הזכות להגיד כל מה שעשיתי היה מתוך בחירה שלי. ככה אני נוהג גם בעבודה ובכל מה שאני עושה. כל מה שזיהינו אצל רון ואצל כל אחד מהילדים שלנו זה את אהבה שלהם לחלומות ולשאיפות, אנחנו תמיד היינו שם בשביל הבחירות שלהם.
אצל רון זה היה רף גבוה, אלוף עולם. טוב אלוף עולם בטריאתלון זה עדיין לא, אבל מי שמכיר את האלופים של היום ובוחן את ההישגים שלהם, יודע שהם עשו דרך דומה. עם יותר הישגים, אבל בהחלט דרך דומה ולכן עצם הדרך שהושגה מאפשרת לנו לראות מדדים שיכולים להעיד על הישגים עתידיים.
אני ניזונתי מהמידע על איך זה קורה בעולם. תמיד כשרון היה משיג משהו, חשפתי לו את האפשרות הבאה או האפשרויות הבאות והוא היה מחליט. ככה הוא החליט על מעבר לפנימייה במכון וינגייט, ככה הוא החליט לא לעשות בגרות ולהתכונן לאליפות עולם, ככה הוא החליט שבשביל להגשים חלום הוא יעשה הכל בחו"ל ברמה הגבוהה ביותר. כל מה שאמרנו לו הוא שהכסף לא יעצור אותנו, ואנחנו פה בשבילו. נכון שמחזרנו משכנתה כבר מספר פעמים לטובת הנושא אבל זה לא עצר אותנו, ויתרנו על הרבה דברים אחרים מתוך אהבה והרצון לתת, במיוחד על מנת לתת לילדים שלנו את התשתית הנכונה להגשמה.
רון בחר לפרוץ את הדרך בכל שלב בהתפתחות שלו, החל מהדרום, לאחר מכן להקים את הפנימיה בוינגייט שנפתחה במיוחד סביב היכולות שלו, עם קצת עזרה וחלום שלנו זה הוקם. מאוחר יותר לפרוץ את גבולות המדינה, להציב בחו"ל את הרף הגבוה ביותר ופעם אחר פעם לשבור הישגים לאומיים ברמה העולמית, כמו מקום רביעי באליפות עולם, פודיומים, חמישיות ראשונות בתחרויות ועוד. וכן, גם לשבור רף בתקלות שהוא חווה.
בחר לפרוץ את הדרך בכל שלב בהתפתחות שלו. רון דרמון בתחילת הדרך | צילום: באדיבות משפחת דרמון
התרסקות בירידה במהירות 60 קמ"ש
לאורך השנים, בכל הזדמנות כאשר רון היה לגמרי לבד, ארזתי ויצאתי לתחרויות על מנת לשמש לו כמאמן, כעוזר, כשק חבטות לתסכולים וכחבר. הופתעתי תמיד לראות כמה הילד הזה הוא שגריר של המדינה שלנו, עם כל כך הרבה ספורטאים שמחוברים אליו: מצרים, מרוקו, נורבגיה, צרפת, אוסטרליה כמובן, ועוד הרבה מדינות, לספורט אין גבולות.
רון היה הנער הישראלי הפייבוריט שהיה מיועד להיות אלוף אירופה בתחרות בפונטורדה בספרד, אבל התרסק בתרגיל של מתחרים שחסמו אותו. הוא היה מיועד להיות הישראלי הראשון שישתתף באולימפיאדת הנוער, אבל הוא התהפך בתחרות, שבר את האופניים ואיבד את הסיכוי. היו עוד עשרות תקלות כמו גנבה של אופניים בין תחרות בהונגריה לתחרות בשווייץ, אבל בתוך יומיים DAA/Recycle ארגנו לו ציוד ונסעתי להביא לו אופניים חדשים לאליפות אירופה שהתקיימה בג'נבה.
היתה התהפכות בה לרון היתה בחירה בין להתרסק לתהום שבסופו בית קברות או להיכנס בקיר בצד השני של הכביש באמצע תחרות, בגלל תקר בצמיג בירידה במהירות ל-60 קמ"ש. זה נגמר עם ברך שבורה וקסדה מרוסקת, והתאוששות ארוכה. וכמובן איך לא, בשנה שעברה, הפציעה בה שבר את עצם הבריח והיה אמור להחליט לעבור ניתוח בשביל לקצר את זמן ההחלמה. הוא לקח סיכון והימר על הכול, הוא החלים לפי התכנית, אבל היכולות שלו להתחרות נפגעו למשך חמישה חודשים כמעט. הוא חזר לעצמו רק בסוף 2015. ואז כבר איבד את המיקום האולימפי שלו.
לקח סיכון והימר על הכל | צילום: באדיבות משפחת דרמון
"הידיעה שאין מה להפסיד"
לאורך כל הדרך היינו צוות מצומצם שליווה אותו, ראשית המשפחה שנרתמה להיות שם תמיד והייתה המשענת. האחים והאחיות שידעו לוותר כשצריך עבור רון, התקציב המשפחתי שהיה סביב הפעילות של רון קיבל עדיפות, אבל לא חסכנו בשביל לתת את התנאים הנכונים לכל שאר הילדים. הם מצידם ידעו להירתם למשימה, לא לצרוך ולא להיות חומרניים איפה שלא צריך או ללא מטרה. אני חושב שזה משהו שהחברה הישראלית איבדה. הכול חומרני היום. ידענו שכל פעם שתהיה לרון התלבטות האם להמשיך במה שהוא בחר או לעשות משהו אחר זו תהיה בחירה שלו בלבד. אנחנו תמיד היינו שם רק לתת לו את התשתית.
התקופה הקשה ביותר היתה בשנה שעברה, כשהוא כבר קבע שיא ונכנס עמוק לרשימה האולימפית ואז באה התאונה. רון התרסק. לא רק פיזית, אלא במשך כמעט ארבעה חודשים הוא סיים רק תחרות אחת בהתאם ליכולות האמיתיות שלו. השיא היה אחרי שלא צלח באליפות אולם, ולא צלח במקסיקו. הוא הגיע לטורקיה לתחרות סבב גביע עולמי, ונפל שוב. איך מתרוממים משנה כזו? בזמנו לא היתה לו שום עזרה מנטלית, המשפחה והמאמן שלו היו העוגנים היחידים שאתם יכל לשנות את המצב. יניב אשכנזי מהיחידה לקידום ספורט הישגי יחד עם יובל חץ הסכימו איתי שנעשתה טעות ויש לשלב בצוות מישהו מהתחום המנטלי.
גלגל ההצלה היחיד ששינה את המצב היה עצם העובדה שהחלטנו רון ואני שזהו אין משחקים אולימפיים בריו, אין מה להפסיד. הוא הולך לתחרות הבאה שלו כאילו זו התחרות היחידה בעולם שהוא צריך לעשות והוא צריך לבצע אותה בצורה מדהימה. זה עבד, אחרי שתי תחרויות הוא היה על פודיום. ויצא לפגרה. בדיעבד זו היתה החוליה החסרה – הידיעה שאין מה להפסיד שמביאה אותו ליכולות האמיתיות שלו. הוא היה ממוקד, בא לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב וזה לשחות, לרכוב ולרוץ.
ידע שאין לו מה להפסיד. רון דרמון עם מאמנו האוסטרלי וורוויק דלזייל | צילום: באדיבות דורון דרמון
אני חוזר לאתמול בבוקר. כ-30 שניות לסיום אני רואה את השמות של המתחרים שלו מאחור, ואני יודע שמסע של עשרות שנים מסתיים, ומתחיל מסע חדש שלו שהוא לא פחות קל. להיות בין הטובים, לא רק להשתתף. אני כבר שומע אותו אומר לי את זה.
קים אחותו מתקשרת ושואלת: "נו מה זה אומר?", אני אומר להמתין ולא להגיד דבר. וורוויק דלזייל המאמן של רון מתקשר: "We are all good but let me recheck". יובל חץ, יו"ר איגוד הטריאתלון לשעבר מתקשר ושואל אותי: אתה נושם? מיכאל זיו, יו"ר איגוד הטריאתלון העכשווי בצד השני בוכה מאושר. בר, אחותו של רון, מגיעה לחדר שלנו בהתנשפות.
זהו, רון ברשימה האולימפית. הישראלי הראשון שהביא את הטריאתלון הישראלי למקומות הכי גבוהים בעולם והוא הילד של גבי ושלי והאח של קים, בר, טל וניר. אני נושם ומתקשר לגילי לוסטיג מנכ"ל הוועד האולימפי שמכיר את רון מגיל 13. תודה ל-DAA, לנייקי, לגרמין, +SPY ולקבוצת איילות ולכל מי שליווה אותו עוד כשהטריאתלון היה כמה מאות בודדות של אנשים.
תודה לכולם…
תודה לשוונג על הכתבה ועל המעקב הרצוף אחרי ההתפתחויות. כיף שיש אתר כזה שנמצא שם כל הזמן. הבית של הטריאתלון ושל ספורט הסיבולת