מאת:אורי תאר
שער הסיום ניצב נפוח מאוויר בכניסה לבריכת השחיה העירונית באילת. ביום 25.9.02 בשעה 14:30 לערך, בגובה של כחמישים מטרים מעל פני הים האדום, הגיע מסע "רוכב ישראל" 2002 לכלל סיום. אז מה היה לנו כאן? כמאה וחמישים רוכבי אופניים, שלושה ימים, 37 מעלות בצל, הרבה שוקולד למריחה וריבה "לייט" ולא פחות מ-560 ק"מ של אספלט שחור וחם.
אז איפה היינו? למי שלא שמע ולא יודע, לאחר הפסקה בת שלוש שנים, רכב "רוכב ישראל" בחוה"מ סוכות, וגמע משך שלושה ימים את הדרך שבין ביה"ס שדה "הר חרמון" בצפון עד אילת בדרום. בכך התחדשה מסורת בת שנים, מסורת שנפסקה בספטמבר 2000, עם פרוץ המהומות וביטול מסע "Tour de middle east", אותו מסע מבטיח שהיה אמור לחצות בעיקר את ממלכת ירדן, ואשר הותיר אחריו מאות חולצות צהובות בכבישי הארץ.
מאחר ובחרתי להתחיל את המסע מביתי בתל-אביב, דהיינו מהיום השני בלבד, אני יכול לספר לכם על עשרות הרוכבים שנקבצו בחושך שלפני הזריחה בחניון הכניסה לגני התערוכה בתל-אביב, אור ליום שלישי ה-24.9.02. בסדר מופתי קבלו המצטרפים למסע ביום זה את ערכות המשתתף ואת חולצות המסע. עם אור ראשון הסתדרנו בטור, התוודענו לקולו של דני בזנר מחברת "צימוק סובב עולם", קול שילווה את היומיים הקרובים דרך הכריזה, ולאחר תדריך קצר יצאנו לדרך. לופ קצר ואנחנו על איילון דרום. השעה 0630 והתנועה כבר סואנת מסביבנו. ביום רגיל, רכב המתקרב אל רוכבי אופניים עשוי לצפור בחוסר סבלנות או אפילו לשלוח יד מצ'פחת, והולך רגל שניצב על גשר מזדמן הוא מקור בלתי אכזב למוחתות; אבל היום הוא יום חג לרוכבי האופניים, ועושים לנו כבוד. קריאות עידוד נשמעות מצד נהגים חולפים ומצד הולכי הרגל שעל הגשרים, ומה אתם יודעים, אפילו צפירות עידוד מנהג הרכבת של 0633 מתל- אביב "ההגנה" לחיפה. הנתיב הימני נסגר לתנועה וניידות משטרת התנועה הארצית נכנסו לפעולה. כבר עתה ולאורך המסע כולו הסתובבו הניידות סביב הרוכבים במסירות של כלבי רועים הרצים סביב העדר – מקיפות אותנו מכל צד, חוסמות צמתים, חותכות נתיבים ודואגות לבטחוננו אגב קריאות מחרישות אזניים ברמקולים.
בתוך נתיבי אילון
הנסיעה המבוקרת באיילון דרום התחלפה עד מהרה בדהירה חופשית קדימה עד לצומת עד הלום. מאחר ודובר במסע ולא בתחרות, ומשיקולי בטיחות ולוגיסטיקה, נערכה עצירה בכל 30 עד 35 ק"מ, ובכל תחנה המתינו הראשונים להגעת המאסף. הדבר הכתיב קצת איטי למדי, אבל בעצם מה בוער? בתחנות ההתרעננות המתינו לרוכבים שולחנות עמוסים באוכל – ירקות, פירות, חפיסות חלבה אישיות, ולחם פרוס שלצידו כמויות עצומות של ריבות, שוקולד למריחה, ריבת חלב ואפילו – כן, זה אמיתי – חמאת בוטנים! כמובן שהיתה אספקה שוטפת של אלפי בקבוקי מי עדן קרים, וההערה היחידה בתחום הקולינרי קשורה לכך שמיכלי איזוסטאר המתינו לרוכבים רק פעם אחת ביום. רוח צפונית שלוותה את טור הרוכבים לכל אורך הדרך, הביאה אותנו עד לשערי באר-שבע במהירות. בכניסה לעיר נערכה עצירה מתודית, ולאחר שכל הרוכבים נתקבצו יחדיו וניתן אישור המשטרה לקראת השעה 1130, חצה הטור את העיר באופן מבוקר. מדרום לבאר-שבע החל חום הנגב להציק, אבל רוח הגב המשיכה לדחוף את הרוכבים גם בעליות שבין צומת טללים לקיבוץ שדה בוקר. עם זאת ולמרות הרוח, גרמו הגבעות להתארכות הטור ולפתיחת מרווח של חצי שעה ויותר בין ראשו לזנבו. בשדה בוקר, בגובה של 550 מטרים מעל פני הים, התכוננו הרוכבים, במשך ההפסקה האחרונה ביום רכיבה זה, לקטע הנחשב לקשה במסע – הטיפוס למצפה-רמון, השוכנת בגובה של 850 מטרים מעל פני הים. אבל גם כאן באה הרוח הצפונית לעזרתנו ונראה כי החום, ולא הטופוגרפיה, הפך לאוייב העיקרי של הרוכבים. סמוך לשעה 1600 נכנסו ובאו ראשוני הרוכבים דרך שער הסיום שניצב בכניסה לבריכה העירונית במצפה-רמון. אוויר פסגות קריר, מעדן חלב עם צ'וקלאט צ'יפ ובגטים עם גבינה בולגרית קדמו את מאה וחמישים המשתתפים, שהמשיכו לטפטף אל המקום במשך שעה כמעט. התיקים המתינו לנו באכסניית הנוער המקומית, שם ישנו רוב המשתתפים, אך היו שבחרו להתגורר במלון קלאב רמון. דוגמא אחת מני רבות לאיכותו הגבוהה של הארגון, היא רכב שהעמידו המארגנים לרשותם של דיירי המלון. הרכב העביר את ציודם האישי של האחרונים מהאכסניה אל המלון, מרחק של…75 מטרים.
עוד יום יוצא לדרך
בשעה 0600 למחרת התכנסנו במגרש החניה של אכסניית הנוער במצפה-רמון. הזריחה צבעה את המדבר בצבעי וורוד וכתום, והחום היחסי גירש את החששות מקור עז שעשוי היה להכות ברוכבים בעת דהירה מהירה במורד מעלה העצמאות. עם החששות נעלמה גם הנבואה בדבר הצורך ל"שתול" דפי עיתון בין הגוף לחולצה. לאחר תדריך קצר, עברנו שוב דרך שער ההתחלה (ספק אם בלעדיו היינו מצליחים להתחיל במשימה), וגלשנו באופן חופשי לתוך מכתש-רמון. בנסיעה של כחמישה קילומטרים אבדנו גובה של 250 מטרים, אך מכאן המשיך הנתיב, חצה את המכתש וטיפס אל צידו השני בואכה גבעת אגודל. ושוב ירידה, הפעם לכיוון נחל פראן. בקילומטרים האחרונים שלפני הנחל נרשמות מהירויות של 70 ו-80 קמ"ש. נחל פראן, הנמצא בגובה של 200 מטרים מעל פני הים, הוא המקום הנמוך ביותר בו עובר המסע ביומו האחרון. מכאן, לאורך 100 קילומטרים, ועד קילומטרים ספורים לפני העיר אילת, ירכב טור הרוכבים בעליה מתמדת ששיאה, בסמוך למעבר הגבול נטפים, בגובה של 833 מטרים מעל פני הים. זה המקום לשבח את בחירת הציר. בצומת ציחור או בצומת שזפון שלאחריה, ניתן היה לפנות מזרחה לכיוון כביש הערבה המציע מסלול מהיר וחסר אתגר. בין אם מדובר באילוצים בטחוניים או תעבורתיים ובין אם נבע הדבר מבחירה מודעת, הולכת המסע לאורך הגבול המצרי הוסיפה לו ענין, יופי ואתגר (יתכן אף שבשנה הבאה ניתן יהיה לשקול מסלול קשה יותר – וחדש לחלוטין, למיטב ידיעתי – העובר לכל אורך הגבול המצרי מכרם שלום בצפון ועד אילת בדרום). לדעתי ובניגוד לדעה ששמעתי מרבים, קטע העליות שבין עובדה לנ.ג. 833 (כלומר, הקטע המסיים את היום השלישי), מאמץ יותר מהעליה למצפה-רמון, עליה בה הסתיימה הנסיעה ביום הקודם. כך או כך, בשני הימים גם יחד מספק הנוף תמורה בעד המאמץ – באחד נגלה לפניך מישור הרוחות בואך מצפה-רמון, ובשני תראו את הרי אדום ומפרץ אילת. התקלה היחידה בכל המסע התרחשה כעת, במעבר נטפים. כאן, מעל אילת נערכת עצירה ממושכת – ממושכת מידי – בטרם כניסה אל העיר. יתכן שההמתנה בת השעה לא היתה כה קשה על הרוכבים, לו דאגו המארגנים לפריסת צל מעל ראשם. בכל אופן, בחום של 37 מעלות בצל (שכאמור לא היה), קיבל הביטוי "ייבשו אותנו" את מלוא משמעותו. גם לאחר שאפשרו לטור להמשיך בירידה מהירה עד לכניסה לעיר, נעצרנו בשעריה. כאן החל ויכוח מיותר למדי בין המשטרה למשתתפים כאשר השוטרים דורשים מכל הרוכבים להסתדר מימין לקו הצהוב שבשולי הכביש, ומאיימים – ספק ברצינות לאור מיקומינו – בביטול המסע כולו. לבסוף השתחרר הפקק ודבוקת הרוכבים פרצה וכבשה את העיר אילת.
כל סוגי האופניים היו שם
מי היה שם? בכל הקשור לרקע הספורטיבי של קהל המשתתפים, היתה ההיענות לאירוע מפתיעה למדי. מעבר לעשרות רוכבי אופניים מורעלים, שמקפידים ללבוש גרביים בצבע השלדה, ומדברים רק על דבר אחד, פגשתי רוכבים שמעודם לא רכבו יותר מחמישים ק"מ רצופים, וגם זה לאחר מנוחה מוחלטת של שלושה ימים לפחות. יעקב הרפז בן 53 מירושלים קנה אופניים לפני חודש בלבד, אך למרות זאת העיז ובא. "ומי אתה?" שאלתי את חברו שהיה עימו. "אני שכן שלו" ענה החבר, ארז לבנון שמו. ארז, בן 52, הוסיף "עד היום רכבתי רק כמה פעמים אבל יעקב סחב אותי בכל זאת…". השניים עמדו במבחן בכבוד. היתה שם גם כמות מרשימה של רוכבים שירדו אל הכביש עם אופני הרים, ומספר ניכר של זוגות אופניים מיושנות וכבדות – עם סבל או בלעדיו. כל אלה לימדו דבר-מה על רוח הרכיבה שלוותה את האירוע מחד, אבל גם על התאמתו של הקצב לכל דורש מאידך. אחרי הכל יש לזכור כי דובר באירוע עממי הפתוח לכל, והנרשמים לא נדרשו לספק מידע על הרגלי הספורט שלהם. אכזבה נכונה למי שציפה למצוא טריאתלטים רבים בין הרוכבים. נראה שהסיבה לכך קשורה בקיומו של טריאתלון תל-אביב ביום שבת שלאחר המסע. בכל אופן, ספרתי את חברי איגוד הטריאתלון שהשתתפו במסע על שתי ידיים, ועדיין נותרו לי אצבעות חופשיות.
ארגון המסע נעשה ע"י חב' "צימוק סובב עולם" ברשותו של דני בזנר. ללא ספק, מדובר באחד מאירועי הספורט המאורגנים של השנה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פרט ופרט – החל משלב חלוקת הפליירים הכוללים פירוט מילולי של המסלול ותרשימי גובה של כל אחד מהימים, ועד לרגע הפרידה ושלב ההסעות צפונה. ההרשמה היתה מודולרית ונתנה אפשרות להצטרף למסע כולו או לחלקו (כל חלק שתרצו), להצטרף להסעות אליו וממנו, לשדרג מקומות לינה ולרכוש חולצות נוספות. את המסע ליוו לפחות עשרה כלי רכב (נוסף על הניידות), ותמיד היה לידך מישהו מבין סגל המארגנים הרחב (לפחות חמישה-עשר איש) שהיה נכון להגיש עזרה עם חיוך. המסלול היה מאובטח לכל אורכו על-ידי משטרת התנועה הארצית, אשר דאגה לחסום כבישים בעייתיים וצמתים, ולאפשר התקדמות שוטפת של טור הרוכבים. ואכן, ביטויי הערכה לארגון כולו, ולשפע ואיכות המזון בפרט, נשמעו בפי כל הרוכבים בכל עצירה. מסע "רוכב ישראל" 2002 הוכיח כי גם בימים טרופים אלה, ניתן, עם ארגון נכון וקפדני, להוציא אל הפועל אירועי ספורט מהנים ואיכותיים. אין לי ספק שהצלחת האירוע תביא למספר משתתפים גדול בהרבה בשנה הבאה.
