13 נשים יצאו בבוקר חם בדרכן על אופניים מירושלים לחוף פלמחים. "למה אתן רוכבות ביחד, רק נשים?", הן נשאלו. התשובה לא איחרה לבוא
מאת:לורי קופנס
זהו סיפורן של 13 רוכבות שיצאו ביום חם של חודש אוקטובר, מירושלים ההררית לכיוון הים התיכון במרחק עשרות קילמוטרים מנקודת ההתחלה. שלומית ומלי התקשו כבר כמה קילומטרים אחרי היציאה מנחל רפאים בעלייה של כמעט שני קילומטרים לכיוון יד קנדי. יש לנו עוד 85 ק"מ. האם נזכה מחר לשחות במים הצלולים של חוף פלמחים? כדי להגיע לשם התאמנו, רוכבות "נשים על גלגלים", באינטרוולים עליות בהרי ירושלים ואימוני נפח בנחל הירקון.
בספורט האתגרי הזה, כדאי שיהיו לך נשים תומכות לידך
קבוצת תמיכה לנשים
למה אנחנו רוכבות ביחד, רק נשים? "זאת קבוצת התמיכה שלנו", אומרת ליאת פרידמן, רוכבת בקבוצה ומעצבת פנים מירושלים. בספורט האתגרי הזה, כדאי שיהיו לך נשים תומכות לידך. לנפילות. לעליות קשות. לאימונים בחום. והכל מלווה בדיבורים על הבעל או הילדים. זה בסדר, אנחנו לא מתרחקות מכם הגברים, רק לקצת זמן, בריחה קטנה, מין תלמה ולואיז…
בריחה קטנה כזאת, כמו תלמה ולואיז
באמצע העלייה שלומית דרור ומלי הר-טוב הולכות. השמש מכסה אותנו בשמיכה חונקת. אין צל. ירידה ארוכה מחכה לנו, ובהמשך מסלול דרדרת בשורק, מעבר במים ועלייה למושב נחם בו לנים לילה. האם ריקי סמפסון-ברוקס ואורנה סרבן-לוי והרוכבות המהירות יותר ממשיכות בעלייה? לא. אני לא צריכה לדאוג. הן מחכות רק מעבר לסיבוב ומעודדות מאוד כאשר שלומית ומלי מצליחות להגיע לנקודה הכי גבוה במסלול.
ניסיתי בעבר לחלק את הקבוצה הזאת לרמות באימונים. אבל הן ממש כעסו. "אנחנו רק רוצות להיות ביחד", מציינת
בהתרגשות אחרי אימון נפרד מרתה פוגוסט, פסיכולוגית מירושלים ורוכבת חזקה. הבנתי, שיניתי את התכנית ועדיין הצלחנו להתקדם בקצב טוב.|
אנחנו יורדות את העלייה בלי בעיה, דרך נחל רפאים הפסטורלי עם עצי האלון והרכבת שעוברת מדי פעם, וקצת אחרי החיבור עם נחל שורק, התגשם חלום לכל מי שהיא אשת טבע בקבוצה.
אני רוכבת מקדימה עם רות ויצטום ופתאום בעל חיים גדול חוצה את השביל. אנחנו פונות בסיבוב ומעלינו, על המדרון, עומדים זוג יחמורים. אני נופלת מרוב התרגשות וסוזן סמדג'ה שרוכבת אחריי מתנגשת בי. אני לוחשת ומצביעה למעלה. וכולן מצליחות לראות את היחמורים – סוג של אייל – קצת אדישים אפילו, עולים במדרון התלול, לרגע עוצרים ומסתכלים עלינו. פאוזה. תמר בינימונוביץ מצלמת ומשתפת. חבר שלה שואל, "את בחו"ל?".
בחו"ל? לא בדיוק. אבל אולי קצת… כי לא שומעים ילדים רעבים, בעל עייף או בוס שרוצה את העבודה עכשיו.
|
יצאנו לדרך
|
אולי המטבח קר והרצפה בבית מלוכלכת, אבל למה אנחנו צריכות לדאוג לזה? אנחנו כאן, באמצע כל הטבע הפראי הזה, עם היחמורים. והם לא מפחדים מאיתנו.
אחרי נפילה קטנה שלי (דווקא אני) במעבר המים ועלייה בכמעט חושך, אנחנו מגיעות לצימר.
ליד בוסתני הרימונים של אזור גדרה
למחרת רוב הדרך היא ללא צל. המסלול עובר בתוואי נחל שורק. הנחל חתך את כל העליות לאורך מיליוני שנים. למה לא לזרום איתו? אין כמעט עלייה כל הדרך. רק המון שמש.
דרך האבנים האפורות
הדרך לא היתה חדשה לרוב הנשים. התאמנו כבר באזור הזה של מושב ישעי. הכרנו את שדות התירס בקיץ והכותנה בסתיו עם בוסתני הרימונים של איזור גדרה. בן-עמי טנצר, רוכב מנוסה, עזר לתכנן את המעברים מתחת לכבישים הבין עירוניים באזור.
מיכל יחזקאל מכפר סבא מתעייפת מאוד כ-20 ק"מ מהים. באמת לא ישנו כל כך טוב. היא אוכלת ג'ל. אני מתחילה לדאוג שאולי ניאלץ להזעיק את הרכב המלווה. אנחנו נחות קצת. כל הרוכבות האחרות מקדימה. מיכל לא נשמעת אופטימית. אבל אז, נחמה! גילינו שהמעצורים שלה קצת תקועים. מתקנים, והיא ממשיכה בלי בעיה. והרוכבות האחרות חיכו, כמובן.
ידעתי שהן יכולות
בשלב הזה, אנחנו קצת שקטות. שקט תמיד מדאיג אותי. השקט בא אחרי שהפחמימות כבר אזלו. ואין כבר ממש כוח. אנחנו עוצרות בצל. וכל אחת אוכלת, ושותה את המשקה האיזוטוני. אנחנו מתאוששות כאשר אנחנו עוברות בחול המעיד שהים לא רחוק.
|
להגיע לעולם אחר
אחרי נסיעה קצרה על הכביש עם הליווי, אנחנו עולות את העלייה האחרונה לפני הים. למעלה אנחנו רואות את הכחול הזה, הים.
להגיע לים מירושלים זה כמו להגיע לעולם אחר. לעולם של חופש, פתוח, רוח הים בשיער, ריח של מלח וההרגשה של גלים שפתאום קופצים עלייך.
בירידה אל הים דמעות עלו בעיניי. ידעתי שהן יכולות. ידעתי ששלומית שהתחילה לרכוב רק לפני שנתיים יכולה לעשות את זה. ידעתי שמרתה שחוששת מירידות יכולה. ידעתי שמיכל מהשרון שהתחילה לרכב בעליות לפני פחות מחצי שנה יכולה גם היא. |
האור בקצה המנהרה
|
למדתי להכיר אותן בחודשים האחרונים. לא רק החוזק ברגליים אלא גם החוזק בנפש. ידעתי שהן מסוגלות. אבל לא ידעתי אם אני אוכל לתמוך ברגעי המשבר הקריטיים. לא ידעתי אם הלוגיסטיקה תעבור חלק, והאכילה והמנוחה החלקית יספיקו.
בכניסה לפלמחים
אבל הגענו. למרות הכל. הנחנו את האופניים בצד. ענינו לקריאה של הגלים. נכנסנו לכחול. וההר הירוק רחוק. 95 ק"מ מכאן. עכשיו, אנחנו יודעות. הרגליים שלנו יודעות. המרחק הזה בעצם לא כל כך גדול.
25.11.2013
