מאת:אייבי גילת
 
לפני כשבועיים מאמן הכדורגל הגרמני של קבוצת מכבי נתניה, לותר מתאוס, טען אחרי הפסד קבוצתו, שישנה בעיה מנטאלית לשחקן הישראלי. מנטליות, זו מילה שגורה בפי אנשי הספורט, אייבי גילת מגדיר מה היא המנטליות הישראלית ולמה היא מעכבת אותנו להצליח
מהי בעצם מנטאליות ישראלית, איך היא באה לידי ביטוי בענפי הספורט השונים ובעיקר ברכיבה על אופניים? המילה שנראית לי הכי מתאימה כדי לתאר את הגישה המנטאלית הממוצעת היא – חפיף. "חפיף אחי", נוהגים לומר. ממש כמו אותו מורה לחינוך גופני שמגיע לשיעור חינוך גופני שמתקיים במקרה הטוב פעמיים בשבוע וזורק לתלמידיו כדור בו בזמן שהאדון יושב בצד וקורא עיתון ספורט.
אז על מה בדיוק מחפפים אצלנו? איך השתלטה עלינו התרבות הזו של חפיפניקיות ושכלי הקומבינה הוא עזר כנגדה. מנקודת מאקרו ניתן לומר שאנחנו חיים במזרח התיכון וקצב האירועים וההתרחשויות הוא אחר מאשר באירופה. למשל קובעים אימון רכיבה שיתחיל בשעה 6 וחצי בבוקר, רוב הסיכויים הם שהאימון יתחיל רבע שעה לפחות אחרי משום שכאן אצלנו בישראל המילה איחור היא מילה נרדפת לפגישה. ובכלל יהיו כאילו שירימו גבה ויגידו, "מה קרה, מלחמה? או, מה הסיפור? מדובר בסך הכול באיחור של רבע שעה", וזוהי תמצית הכול.
יש אימון ובו ההנחיות הן לבצע 4 חזרות של אימון טמפו כאשר כל חזרה נמשכת 12 דקות ובין האינטרוולים של העבודה יש 4 דקות מנוחה אקטיבית. לרוב גם ברמות הגבוהות אצלנו אין מילוי מלא של ההוראות. אז אמרו אימון טמפו. לא נורא אם נעשה הדמיה של תחרות ונגיע לדפקים מטורפים. התוצאה היא, מרוצי אופניים רבים במקום אימון שיטתי, מוגדר, מדעי, ומתוכנן לקראת השגת מטרות ויעדים. הגישה הזו נובעת משילוב של חוסר משמעת עצמית, אי מתן כבוד לצוות המאמנים, ובעיקר המנטאליות הישראלית.
כלומר הרבה מאוד פעמים חוסר תוצאות והישגים איננו רק פונקציה של מאמנים פחות מוכרים, או רוכבים לא טובים, אלא ברמה הבסיסית ביותר זה אי קיום ההוראות ככתובן וכלשונן. המנטאליות של הרוכבים הטובים בעולם שונה לגמרי. המאמן הוא מסמל לעיתים קרובות את סגנו של אלוהים, ומי יכול עליו? על פיו יישק דבר. אף אחד לא מדבר אתו. אף אחד בכלל איננו חולק על רמת הידע שלו, או על ההנחיות שהוא נתן. מילה של המאמן ומיד הרוכבים מתייצבים לביצוע הפקודה. באירופה המאמן הוא הקובע מה לעשות וזה מה שעושים. נקודה.
הרבה מאוד ספורטאים ישראלים שהתחרו בחו"ל מיד התלוננו על הנושא של הקושי באימונים. זוהי חלק מתרבות החפיף. "אז אמרו לנו 10 ספרינטים ALL OUT וביניהם 5 דקות מנוחה," אז אמרו. "ומה בדיוק יקרה אם אעשה רק 7?", שואל את עצמו מר ישראלי.
הדרך להצלחה עוברת בין היתר בעיקר על עבודה סיזיפית וקשה. האם הישראלים ככלל אינם אוהבים לעבוד קשה? ברכיבה על אופניים שהוא ספורט קשוח מאוד, סיזיפי, וסגפני התמונה עגומה עוד יותר. רוכבי העל בחו"ל עובדים קשה באימונים מפרכים. מה שאנחנו רואים על מסכי הטלוויזיות לפני התוספים והסמים הוא קודם כל תולדה של כשרון נטו והמון עבודת פרך. בישראל יש את הכשרונות אבל האם יהיו רוכבי העתיד שלנו מוכנים להעביד את עצמם קשה מאוד כדי לזכות בתהילה? אם לשפוט על פי המנטאליות הישראלית אז קרוב לודאי שהתשובה לכך היא שלילית.
גם במשחקים האולימפיים האחרונים בבייג'ין חזר ספורטאי ישראלי עם מדלייה. מתחילה להיווצר מסורת של מדליות. אבל האם המדליה היא גם תוצאה של המנטאליות הישראלית? שכן היה שלב שבו שחר צוברי כמעט ואיבד את הארד. תרמו לכך תרבות הסמוך, ויהיה בסדר, ועודף של ביטחון עצמי. כדי להגיע לפסגה היה צריך שחר צוברי לגלות מחדש את המנטאליות של להיות ווינר בלי כל קשר למוצאו. הוא ידע שהוא לבד שם בים ושהכול תלוי רק בו.
הרבה מאוד ספורטאי צמרת בחו"ל אינם רואים בכלל את המאמן שלהם. תוכנית האימון שלהם מגיעה דרך הדואר האלקטרוני. רוב אימוני הבסיס וההכנה נעשים לבד. לעיתים, בשל המנטאליות הישראלית אימונים קבוצתיים הופכים מיד לסוג של תחרות למרוץ אופניים. אין סדר והבלגן חוגג. כאשר המאמן של הקבוצה לא מגיע לאימון מסיבות אישיות המנטאליות הישראלית משתלטת מהר מאוד על האימון. רכבות האקספרס מתחילות לדהור מיד עם היציאה. אין חימום ובסוף כמובן אין שחרור והרפיה. בקיצור איש הישר בעיניו יעשה.
לספורטאים רבים נוח בביצה המקומית. כולם מכירים אותך, ומראש אתה יודע פחות או יותר לאיזה תוצאה תגיע באליפות ישראל. צריך הרבה מאוד תעוזה, אומץ, נחישות, אופי ורצון להצליח לעשות את מה שעשו מספר רוכבים ישראלים שיצאו להתחרות בחו"ל ולעשות קריירה. שם אף אחד איננו מכיר אותך ואתה צריך להתחיל לבנות לעצמך את השם ממש מלמטה. הרבה קורבנות, והרבה מאוד כאב וסבל טהור עוברים על הבחורים שלנו מעבר לים בניסיונם ההרואי בין היתר לחשוב אחרת מעבר לקופסה של המנטאליות הישראלית, וזה קשה.
יש לנו בארץ המון כשרונות. זה לא רק הכמות של התחרויות והרמה שלהן בארץ שגורמות לרוכבים לא להתקדם. ברגע שהרוכב נוחת בנתב"ג הוא לובש שוב על עצמו את החולצה של המנטאליות הישראלית. אנחנו צריכים להשתנות מבחינה מנטאלית כחברה וכבודדים. כחברה עלינו להטמיע את הערך של מצוינות, אבל להבין שבכדי לממש את הפוטנציאל הדבר החשוב מכולם היא דרך העבודה הסיזיפית והקשה בלי קיצורי דרך, וכבודדים עלינו להבין שכל תוכנית אימונים תפורה באופן אישי לכל רוכב ושהגורמים החשובים ביותר בהצלחה שלו הם הנחישות, ההתמדה וכוח הרצון.
אייבי גילת
( M.ED. ) חינוך גופני
פרשן ויועץ לרוכבי אופניים
 
