שבת, קצת לפני 6:00 בבוקר. שבועיים פחות חצי שעה מאז שהכל בישראל השתנה. מעל 100 רצות ורצים עם דגלי ישראל עומדים בשקט מחוץ למלון דן פנורמה בתל אביב, בו משתכנים רבים מניצולי כפר עזה. אחד נמצא במרכז, כמעט בעל כורחו. עומרי אלמוג. בימים כתיקונם הייתי מגדיר אותו כרץ אולטרה מרתון חזק. אבל בשבועיים האחרונים נדמה שריצה הפכה למשנית גם עבור מי שגומע בשוטף מאות קילומטרים בחודש.
לכתבות נוספות בנושא:
4 מבני משפחתו של הטריאתלט נדב גולדשטיין ז"ל נחטפו לעזה
מבוקר של מלחמה עד הדמעות והדגל: הישראליות באליפות העולם באיש ברזל
מאמן הטריאתלון מהעוטף איבד את בנו ונותר חסר כל, כעת קבוצתו מגייסת עבורו תרומות
אף אחד לא יודע על כל מה שעברה משפחתו של עומרי בכפר עזה לפני שבועיים. אחרי ימים ארוכים של חוסר ודאות וחיפוש אחר גופות, קיבלה המשפחה את הבשורות הקשות – חן, אחותו של עומרי, ושלושה מילדיה, אגם בת ה-17, גל בן ה-11 וטל בן ה-9, נחטפו לעזה. גיסו, הטריאתלט המוכר נדב גולדשטיין, ובת נוספת, ים בת ה-20, נרצחו באכזריות על ידי מחבלי החמאס. זהו לא אובדן ראשון של משפחת אלמוג, לפני כ-20 שנה 5 מבני המשפחה נרצחו בפיגוע במסעדת מקסים בחיפה. רואים את הקושי על פניהם של בני המשפחה, הם כבר למודי אבל וסבל… אבל הם כאן. יחד.
בימים כאלה, אדם מגלה את עוצמת הקהילה שלו והמעטפת שבנה סביבו במהלך חייו. במקרה של קהילת הרצים והרצות, העוצמה חזקה לאין שיעור. "לא ציפיתי לכל כך הרבה אנשים, אבל ככה זה הקהילה שלנו, תן להם סימן וכולם מתייצבים", מספר עומרי במהלך הריצה בחצי חיוך: "מספיקה שורה בפוסט בפייסבוק עם שעה ומיקום, ואנחנו מגיעים".
וכך בדיוק זה התחיל, פוסט אחד שקורא לאנשים לרוץ עם עומרי, לחזק אותו בשעתו הקשה. והם הגיעו. מעל 100 רצים ורצות, ועוד כמה מלווים על אופניים, בהם אביו של עומרי, גיורא, שהיה בכלל בטיול בחו"ל כשהמלחמה פרצה. ניכר על פניו כי הוא מתקשה להסתיר את הרגש, וכי ההתגייסות למען בנו והמשפחה כולה נוגעת ללבו, אך לא מקהה את הכאב.
עומרי אלמוג רץ | צילום: גיא דר
רגע לפני הריצה, כמה הנחיות בטיחות, כמה מילות תודה, בעיקר כאלו מלאות עוצמה של עומרי, שניכר כי התרגש מכמות האנשים שבאה בשבילו. נועם, בן דודו של גיורא, אמר: "העולם מתחלק לשני סוגים, אלה שאוהבים את עומרי ואלה שעוד לא מכירים אותו". עומרי הגניב חיוך, לראשונה באותו בוקר, וקרא: "יאללה, בואו נצא לדרך".
רצנו צפונה על הטיילת. עדיין בחשיכה. בתיאוריה הוכרז על ריצה בקצב קל, בפועל כשהדגל על הגב, הרגליים טסות קדימה קצת מהר יותר מהמתוכנן. מתחיל לזהות דמויות מוכרות מעולם הריצה שהגיעו לתמוך – אריאל רוזנפלד, גלעד קראוז, שליו ברוש, ועוד. בערך בשש וחצי, כשהשמש עולה, עלו גם הדמעות. ההבנה מה עבר על כולנו תוך שבועיים, ומה עוד משפחות החטופים עתידות לעבור בקרוב. אבל מצעד לצעד, אפילו בקצב 5 דקות לק"מ, עלתה גם ההבנה שממשיכים. עם הדגל למעלה.
עומרי אלמוג והרצים עם דגלי ישראל | צילום: עמוס פם
אני מנצל את הזמן לכמה מילים נוספות עם עומרי: "המראות אתמול כשהיינו בפעם הראשונה בקיבוץ עוברים לי בראש בריצה, זה נראה כמו אזור לחימה", הוא מספר: "אנחנו מנסים כמשפחה להיות חזקים, אין לנו ברירה, אבל יש הרבה עצב במדינה הזאת, הכל נקנה פה בעצב… אין מישהו שגר בעוטף ולא נפגע מזה, בין אם באופן ישיר או עקיף. נקים את המקומות מחדש, המקום הוא לא הבעיה, העניין הוא להחזיר לשם את האנשים. יקח זמן לחזור לשם…"
בערך בחצי הדרך, עמדת התרעננות שהרים שליו ברוש: "היוזמה החלה כאשר פנה אליי נועם אלמוג וביקש ממני להצטרף לעומרי לריצה בשבת", הוא מספר: "ראיתי שעמית אביבי העלה פוסט בנושא והחלטתי למנף אותו. פניתי לשרון משיח מספונסר לגבי סיוע בתזונה והיא מיד התגייסה ועוד כמה חברים, יואב מנושביץ, ליאורה שביט ונופר הניג, התנדבו להרים עמדה. ההיענות הייתה מדהימה, בחצי יום הגיעו מעל 100 איש. זה מחמם את הלב. עומרי מבחינתי מייצג את כל מה שטוב בעולם הריצה, הוא סוג של קונצנזוס שכולם אוהבים. הוא חבר יקר, ואם הצלחנו קצת לעשות לו טוב, אז השגנו את המטרה".
עמדת ההתרעננות במהלך הריצה | צילום: גיא דר
אחרי ההתרעננות ממשיכים לרוץ צפונה עד חוף הצוק, בדרך חזרה מתחילים קצת להתפזר, בכל זאת, לא כל אחד בנוי לרוץ 18 ק"מ (גם אני לא). בשביל עומרי זה חימום בדרך כלל, אחרי שלל מרוצי אולטרה משוגעים שביצע במהלך השנים בארץ ובעולם. אני מנצל את פתיחת הפערים מהיתר כדי להיצמד לעומרי ואריאל רוזנפלד מקדימה. "יש דבר אחד משותף לעד רק לי ולעומרי", מספר אריאל: "שנינו היחידים בעולם שרצנו בכל הספרטניונים את המקצה של 24 שעות". עומרי שוב מגניב חיוך ואומר: "כן, רק שאני עוד לא השגתי את הקריטריון לספרטתלון", כמו מבטיח שבדיוק כמו החזרה לכפר עזה, גם זה עוד יגיע…
גלעד קראוז עם הדגל בסיום הריצה | צילום: גיא דר
