מאת:גונן הרפז
פעם, כשחברים היו מסתלבטים על זה שאני מוכן לקום בשבת בחמש "לפנות בוקר" כלשונם כדי לרכוב על אופניים, היה עולה בדעתי המשפט "זר לא יבין זאת". עם זאת, ולמרות היותי חף מכל כוונה רעה, הרגשתי מול חבריי סוג של אי-נוחות,מלווה בצורך כלשהו להתנצל. קילומטרים רבים חלפו מאז. היום, יותר מתמיד, אני מרגיש חלק מקהילה חובקת עולם. תקראו לזה דת, דת של המוני מאמינים, שבשבילם האלפ-דואז משול למכה, הפסגות של האלפים (וגם צובה) הם מקומות קדושים, והסגידה היא לאחד והיחיד – ללאנס.
היום אני עומד יחף בתוך קהל מעריצים. המדרכה צורבת מעט את כפות רגליי. מסביבי שאגות וקריאות הערצה "איבן איבן": איבן באסו, רוכב האופניים האיטלקי, עולה עכשיו על המקפצה לקראת המרוץ האישי נגד הזמן – ה-time trail. כוכב עולה.
לאנס – הגדול מכולם – נגד השעון
אני לא מסוגל לזוז מילימטר לימין או לשמאל, מכווץ בתוך הקהל ההומה, אבל לא מרשה לעצמי להשתחרר ולהיטמע בהמון. אני שומר על קור רוח, מחפש את העמדה והזווית הנוחים ביותר להנציח את לאנס ארמסטרונג, הוא מייקל ג'ורדן של האופניים, שבעוד רגע יעלה על המקפצה עם אופניו בדרך לפסגת אלפ-דואז, כנביאנו שעלה במרכבתו בסערה לשמים.
אני מתעקש ומצליח לפלס לעצמי דרך, ומטפס על אדנית פרחים סמוכה לתפוס עמדה מעל ראשי הצופים. בעל המסעדה הסמוכה שואג לעברי בכעס דרך אחד החלונות ומסמן לי לרדת. אני מסמן לו בחזרה "רגע". עכשיו עצבנתי אותו באמת, והוא עושה דרכו אליי. אני נשאר על האדנית, מוכן להסתבך, העיקר לראות את המלך. הקרנבל הצרפתי בעיצומו, קרנבל האופניים הגדול עולם. וכמו בקרנבל השמחה רבה, ונדמה שכולם מאוהבים בכולם, פרט אולי לבעל המסעדה ששועט לעברי.
אני שיכור מאווירת הקרנבל. החיים סביבי שוקקים וססגוניים. קירות הבתים מקושטים בסמלי הטור דה פראנס, ובחלונות תלויים ציורי ילדים ובהם עיגולים אדומים על רקע לבן, כדוגמת החולצה שניתנת בכל שלב לרוכב המוביל בקטעי הטיפוס. עכשיו לובש אותה רישאר ויראנק, כנראה הרוכב הצרפתי הנערץ ביותר היום, גאוות הצרפתים וגם נחמתם: זה שנים רבות שרוכב צרפתי לא זכה בטור. מאות בלונים מתנופפים ברוח מעל בגדי הרכיבה הססגוניים של אלפי הצופים ורבבות זוגות האופניים על שלל צבעיהם (חלפתי על פני זוג אופניים מדגם mozer בצבעי נייר עיתון). כלי הרכב של נותני החסות נעים על הכביש כיצורים מסרטי אנימציה שהתעוררו לחיים. על הכביש, לאורך המסלול, אלפי כתובות ענק (חותמות המעריצים) וקרוב לוודאי שהן יישארו עוד זמן רב לאחר מכן, סימן למופע הענק שהסתיים. לאורך המסלול נוצרו "מושבות" של הולנדים ובאסקים בכתום, אמריקנים בחולצות U.S Postal ואוהדי אולריך (רוכב האופניים הגרמני שזכה בטור דה פראנס בשנת 1997, ומאז שומר על המקום השני – האנדרדוג הנצחי) בחולצות ורודות של טלקום. כולם נעים לצלילי המוזיקה, שיכורים מהאווירה המרוגשת והבירות. והנה ז'אן מרי לבלאן, ה"ארכיבישוף" של הטקס. לבלאן, מנהל הטור, מציץ מבעד לגג מכוניתו, סמכותי ורציני, מחלק הוראות בקשר. אני רואה את ראשו של אדי מרקס מציץ בין שני עיתונאים, כגיבור מן האגדות. בקהילת הרוכבים הוא מכונה "הקניבל", משום שלעולם לא נתן למתחריו סיכוי לברוח לו ולנצח. עד היום לא שבר ולו רוכב אחד את שיאו במספר הניצחונות בתחרויות – יותר מחמש מאות.
רבבות צופים בעלייה המפרכת
רגשותיי נעים כברומטר שמדדיו הם המראות והקולות והריחות וליטוף זוג אופניים לא מוכר. כמעט שכחתי להזכיר את ההליקופטר שמלווה את הטור, שהגיח לפתע בטרטור מעבר לרכסי ההרים כאותו הליקופטר מ"החומה" של "פינק פלויד". בואו מסמן למאות אלפי הצופים הדרוכים ששיא הדרמה מתקרב, ובקרוב תחלוף על פניהם קבוצת הרוכבים. הכול נראה כחלום ילדות שקורם עור וגידים. כמו ילד בלונה פארק אני מטייל בגן עדן לרוכבי אופניים, והעולם סובב סביבי על שני גלגלים. בסופו של יום כולנו נפגשים ומחליפים בינינו חוויות, כאילו היו אלה הישגינו האישיים. אני מספר בגאווה איך הנצחתי במצלמתי את "התאומים" של לאנס – כן, עמדתי במרחק נגיעה משרירי השוקיים שלו. מקצת מחבריי לקבוצה זכו לצפות במרוץ במסלול ובמקרן הטלוויזיה ברכבו של אנדרה ז'אנסט, רוכב אופניים שהשתתף בטור דה פראנס ב-1961.
וכך במשך שבוע אני מרחף לי ביחד עם חברי לקבוצה בין "קול" ל"קול" (המעברים בין פסגות ההרים) בעקבות הטור, ומסיים ב"קול דה דקאטלון" – כפי שקראנו לחנות הכלבו הגדולה לציוד ספורט, חנות הצעצועים של רוכבי האופניים.
בוקר אחרון. חבריי כבר ארזו את אופניהם, אבל אני מצליח לגנוב רכיבה נוספת (בזכות טיסה מאוחרת). אני רוכב לצד וינסנט, בחור שוויצרי שהכרתי כאן. וינסנט הוא רוכב אופניים בכל רמ"ח אבריו. במשך יותר משנה הוא רכב על אופניו מז'נווה לקאבול שבאפגניסטן. הוא מתעניין גם בנעשה במזרח התיכון. הספידומטר שעל הכידון מורה על הזמן והמרחק שחלפו, ונושאי השיחה מתחלפים גם הם. אנחנו עומדים לסיים מאה ק"מ לא קלים, וככל שאנו מתקרבים לסיום הולכים כוחותיי וכלים, אבל אני ממשיך. תם שבוע, ועוד מעט ייגמר גם הטור. לאנס ירים היום את הגביע בפעם השישית. אני גונב עוד הצצה אחרונה במסך הטלוויזיה שבנמל התעופה, רגע לפני העלייה למטוס, ורואה עם עוד כמה צופים מזדמנים את הדקות האחרונות של הטור, את הרוכבים חולפים ביעף לאורך שדרות שאנז אליזה, זה אחר זה.
ואיך אפשר בלי קבוצת ישראלים מכובדת
אני במטוס בדרך הביתה, בחזרה אל חבריי הספקנים. נדמה לי שיש בידי תשובה ללעגם. בשבילי היה הטור דה פראנס חוויה טוטלית. אולי ככה מרגישים מאמינים. כבר אמרו ש"אדם בלי אמונה כמוהו כדג בלי אופניים." ואולי "אדם עם אופניים משול לדג השוחה במים?" שטויות, מה זה משנה. ורק עוד משפט אחרון לסיום, אולי תמצית דבריי, רגע לפני שאתפרע לגמרי ואתם תהפכו דף: ככל מוסלמי מאמין ששואף לפקוד את מכה ולו פעם בחייו, כך על כל רוכב אופניים לבקר בטור דה פראנס.
פרטים נוספים על המסע בעקבות טור דה-פראנס 2006
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין אופניים
