לפי המשפט הידוע – "החיוך הוא התרופה הטובה ביותר", אך האם החיוך גם יכול להפוך אותנו לרצים טובים יותר?
מסתבר, לפי מחקרים שנערכו, שהתשובה לכך היא חיובית, והיא עובדת לא רק במעבדה, אלא גם עבור אחד המרתוניסטים הגדולים בעולם.

לכתבות נוספות בנושא:
מחקר: הליכה מהירה יותר מפחיתה את הסיכוי לחלות בסוכרת
תנו לה לזרוח: היתרונות הבלתי צפויים של חשיפה לשמש
על ריצה, הורמונים וחיוך מאולץ

אלכס האצ'ינסון, מחבר רב המכר “Mind, Body and the Curiously Elastic Limits of Human Performance", סיפר בכתבה במגזין Outside כי כאשר רץ את המרתון הראשון שלו, הוא מיקם את המשפחה והחברים במקומות קריטיים לאורך המסלול עם הנחיות קפדניות, כשהמטרה הייתה לגרום לו לחייך בעוד הוא רץ וחולף על פניהם.

רצה עם חיוך במרתון בוסטון | צילום: Shutterstock

אלכס סיפר בהתרגשות: "אני עדיין זוכר שעקפתי פינה במהלך החצי השני של המירוץ וראיתי את חברתי שאנון מחזיקה שלט ענק עם כיתוב 'זוכר כשהבאתי לך אוכל בורמזי ואז אכלתי אותו?' שנים קודם לכן, היא חזרה מטיול בוושינגטון הבירה, מרחק של עשר שעות נסיעה, עם הזמנה של המנה האהובה עליי מהמסעדה האהובה עליי ושמה אותה כל הדרך על קרח במושב האחורי. חברתה בטעות אמרה לה שאני מחוץ לעיר, אז שאנון אכלה בעצמה את המנה. בעלה, ג'וף, עמד לצדה לאורך מסלול המרתון עם שלט נוסף שאומר "היא מצטערת!" החיוך שלי נמשך רוב הקילומטר הבא".

למעשה, התכנית הזו של אלכס "לפזר" לאורך המסלול ניצבים בעלי שלטים מעודדים הינה תוכנית שהתבססה על סדרת מחקרים של סמואל מרקורה, חוקר מאוניברסיטת קנט, שהראה שניתן להעריך הערכה סבירה עד כמה המאמץ מורגש, על ידי מדידת ההפעלה של שרירים מחייכים או זועפים בפנים. בהתבסס על "השערת המשוב על הפנים" Facial Feedback Hypothesis, חוקרים הציעו שהקשר עשוי לעבוד גם בכיוון ההפוך: מאמץ קשה גורם לך להזעיף את פניך, ולהפך, הזעף עשוי לגרום למאמץ להרגיש קשה יותר – וחיוך עשוי לגרום לזה להרגיש קל יותר.

אלכס מעיד כי הרעיון הזה עלה כאשר צפה במרתון Breaking2 של נייקי, בו ניסה שיאן העולם דאז אליוד קיפצ'וגה לרדת מגבול השעתיים במרתון. ככל שהמרוץ התקדם – וככל שהמאמץ הפיזי והנפשי הנדרש גבר – אי אפשר היה לפספס את החיוך הבהיר, העליז לכאורה, שהתפשט על פניו של קיפצ'וגה מדי כמה דקות. "האם קיפצ'וגה באמת נהנה מזה", תהו מגיבים בטוויטר? למעשה, כפי שדיווח מאוחר יותר אד קיסר מ-Wired, החיוכים של קיפצ'וגה היו טקטיקה מכוונת להירגע ולעבוד דרך הכאב המתגבר.

אליוד קיפצ'וגה. השיטה עובדת | צילום: shutterstock

האם האסטרטגיה הזו באמת עושה הבדל? מחקר בכתב העת Psychology of Sport and Exercise מאת נואל בריק ועמיתיו מאוניברסיטת אלסטר שבאירלנד בחן בדיוק את השאלה הזו. היו להם 24 רצים שהשלימו סדרה של ארבע ריצות של שש דקות, ומדדו את "כלכלת הריצה" שלהם (מדד יעילות המבוסס על כמה חמצן אתה צורך בקצב נתון), כמו גם תוצאות תפיסתיות, כמו מאמץ. במהלך הריצות, המתנדבים קיבלו הוראה לחייך, להזעיף פנים, להרפות את ידיהם ופלג הגוף העליון (באמצעות דמיון, למשל, שהם נושאים חטיף צ'יפס בין האגודל והאצבעות מבלי לשבור אותם), או פשוט לחשוב על מחשבותיהם הרגילות.

התוצאות פחות או יותר תמכו ביתרונות של חיוך. כלכלת הריצה הייתה טובה יותר ב-2 אחוזים בזמן החיוך – שיפור השווה למה שרואים במחקרים על שבועות או חודשים של פליאומטריה או אימוני משקולות כבדים. כך נראתה צריכת החמצן בארבעת התנאים:

מנקודת המבט של ההשערה, זה קצת מפתיע שכלכלת הריצה לא הייתה גרועה משמעותית במצב הזעף. מצד שני, המאמץ הנתפס היה גבוה משמעותית במצב הזעוף בהשוואה לאחרים. Marcora יטען שהעלייה במאמץ משמעותית לביצועים לפחות כמו ירידה במשק הריצה. המאמץ, אחרי הכל, הוא מה שמכתיב אם תחליט להאיץ או להאט.

יש כמה דקויות מעניינות בתוצאות: עשרה מתוך 13 המתנדבים הגברים שיפרו את כלכלת הריצה כשהם חייכו; רק ארבע מתוך 11 המתנדבות עשו זאת. בריק מצטט מחקרים קודמים שהראו שניתן לשנות את תפיסת המאמץ בנוכחות נסיין ממין הפוך: גברים, למשל, טוענים שהכל קל כאשר המדענית ששואלת היא אישה. באופן דומה, הוא מציע, "נסיין זכר המבקש מהמשתתפות לחייך בסביבה חברתית לא מוכרת עלול, מבלי משים, לעורר דאגות לגבי הצגה עצמית ודימוי עצמי". בכל מקרה, חזרה על המחקר עם נסיינית היא אחת ההצעות של המחברים לעבודה עתידית.

בנימה קשורה, יעילות החיוך עשויה להיות תלויה בהפקת חיוך "אמיתי" – או, כפי שהוא מכונה בספרות, "חיוך דושן", הכולל "הפעלה סימטרית של ה-Zygomaticus Major והפעלה של השרירים ה-Orbicularis Oculi". במונחים פשוטים יותר, זה אומר לחייך עם העיניים והלחיים כמו גם עם הפה, וזה מה שהמתנדבים הורו לעשות.

טריאתלטית מחייכת בריצה בישראמן 2023 | צילום: צלמי שוונג

זה קל יותר לומר מאשר לעשות, מודה בריק, במיוחד כשאתה מנסה להחזיק את זה במשך שש דקות תמימות. גישה טובה יותר עשויה להיות לחקות את מה שעשה קיפצ'וגה במרתון ברלין לדוגמה. ההערכה של בריק היא שקיפצ'וגה מתחיל לחייך בערך פעם או פעמיים במייל במהלך ארבעת או חמשת הקילומטרים האחרונים של המרוץ, ומחזיק את החיוך כ-30 שניות בכל פעם. "הרעיון הזה של חיוך תקופתי נראה לי ריאלי יותר", הוא אומר, "אבל אני מניח שאנחנו פשוט לא יודעים אם זה מספיק".

כמובן, לייצר כל סוג של חיוך בקילומטרים האחרונים של מרתון יכול להיות אתגר מרתיע. עד שקיפצ'וגה התחיל להיסחף סוף סוף מהקצב של שעתיים מאוחר במירוץ Breaking2, החיוכים שלו התחילו להיראות הרבה יותר כמו עוויתות. אלכס מציין כי זה מה שמצא בהרפתקת המרתון שלו: "עד כמה שאשתי והוריי ניסו לגרום לי לחייך, אחרי סימן הק"מ ה-35, התמונות מרמזות על פחות הפעלה של ה-Zygomaticus Major ויותר של הסוגר".

ובכל זאת, הרעיון שאתה יכול לשפר את משק הריצה – תכונה הידועה כקשה ל"תיקון" – פשוט על ידי חיוך הוא מדהים. ההסבר הסביר ביותר הוא שחיוך מקדם מצב רגשי רגוע יותר, והוא בתורו מפחית את פעילות מערכת העצבים הסימפתטית (שיכולה להשפיע על קצב הלב) ומתח השרירים, מה שמאפשר לך לרוץ ביעילות רבה יותר. יש עוד הרבה מחקרים הנדרשים כדי לאשר את הרעיון הזה, אבל לעת עתה, זו התערבות שדי שווה לנסות. אולי מישהו אפילו יחייך בחזרה.