לפני כמעט שנה הרוכב אלעד פלטין והטריאתלטית מרטינה צין-קרן יצאו בבוקר יום שישי לאימון רכיבה שהסתיים בתאונת דרכים קשה. מאז אותה תאונה פלטין אינו מתחרה ומרטינה עדיין עוברת ניתוחים קשים. מה עשתה המדינה מאז, כלום

מאת:אלעד פלטין

אתמול בערב, התקשרו אלי מגלי צה"ל. כמעט שנה עברה מאז התאונה ב- 14 בנובמבר בה היינו מעורבים אני ומרטינה בזמן אימון על כביש 40. בגלי צה"ל לא שכחו והתקשרו לשאול לשלומי. יפה מצידם. הם שאלו מה נשתנה ואני עניתי, מה היה לפני התאונה ומה קרה לאחר מכן.

מספר שבועות לפני התאונה בסוף 2008 עוד יצא לי להתחרות באחד ממרוצי הכביש הכי טובים שהיו לי בשנים האחרונות. אביחי ואני במרוץ מעולה של סיום עונה בבית ג'וברין 2008, לא שהתוצאות הסופיות היו משהו, אבל אין ספק שנהנינו לרכוב ביחד. אחרי התאונה השתדלתי להישאר בעיקר ברכב ליווי, כמאמן.

להדר התחקירנית מגלי צה"ל סיפרתי שאני עדיין בטיפולים, כי לא חזרתי לרכוב בצורה מסודרת. רק רכיבות שיקום עד דופק מסוים, מעבר לכך, הראש מסתחרר ובא לי להקיא כנ"ל בטמפרטורות קיצוניות של חום וקור. זה בלתי אפשרי לרכוב, והרי תמיד אני טוען שברמה שלנו הרוכבים צריכים קודם ליהנות.

להתחרות כרגע אין סיכוי. בטח שלא ברמת עלית, כמו במרוץ האחרון בבית ג'וברין. הכתף עדיין מציקה עם זרמים מרגיזים לכיוון הראש ועוד כל מיני חלקי עצמות שלא חזרו לעצמן מאז ה- 14 בנובמבר. אבל הדר התחקירנית, היתה עקשנית, היא רצתה שאני אספר לה מה אני מרגיש, עד כדי כך, שלאחר חצי שעה התקשרה אליי מישהי יותר בכירה ממנה והסבירה לי שזה מאוד מאוד חשוב להם לדעת מה אני מרגיש.

מה זה משנה מה אני מרגיש? אתם רוצים להרגיש תפתחו ערוץ טלנובלה, פרק בהישרדות, לכו לפסיכולוג, קואצ'ר, לא יודע, עזבו אותי במנוחה, אני אישית רוצה בסך הכל לאמן את הרוכבים שלי ולשמור עליהם כמה שיותר, זה לא מזיז לי מה השאר מרגישים. שבוע לאחר התאונה, כמו אידיוט נגררתי לראיון אצל איריס קול, גם היא חיפשה רגש.

לטובת מה בדיוק יום הזיכרון הזה? אין לי מושג, באמת שאין לי מושג. הוא יגרום לנו להרגיש. אין ספק. נראה כאילו השאלות החשובות צריכות להיות מופנות אלינו הרוכבים.

מה אנו הרוכבים צריכים לעשות כדי לשנות את המצב?
כמו שאני רואה את הדברים, צריך להתאגד תחת קבוצות, חובבניות לחלוטין, או חובבניות למחצה, לרכוב ביחד בצורה מסודרת ועדיף עם רכב ליווי, לא שזאת ערובה לביטחון הרוכבים. לעלות את רמת מקצועיותם של רוכבי הכביש בנושא בטיחות, להקים לובי לחקיקת חוקים לשם הגנת רוכבי אופניים ועידוד רכיבת אופניים בטוחה, להקים לובי לחקיקת חוקים בהחמרה כנגד נהגים דורסים, רכיבות הפגנה ולא בדיוק 'במשולש' לטרון-נחשון-נשר עם משטרה שסוגרת את כל הכביש ומונעת מ- 5 נהגים עצבניים מלדרוס את אותם 'רוכבים מזדהים'. נראה שהחוכמה היא כנראה כמו אצל האופנוענים – לבצע רכיבות הפגנה אמיתיות שלא במקום הנוח לכולם, היכן שלא כל כך נוח לנו, למשטרה, ובטח שלא לציבור הנהגים.

במדינה שלנו, בסופו של דבר כמו בפוליטיקה, זה הכול עניין של כוח ויחסי כוחות. החזק הוא השולט. כיום בכבישי מדינת ישראל השולטות הן המשאיות, אחרי כן המכוניות, האופנוענים ובתחתית הטבלה – אנחנו – רוכבי האופניים. בדיוק כמו בג'ונגל. כנראה שמה שצריך לעשות בסופו של דבר, תלוי בעיקר בנו, הרוכבים. לא חשוב כמה רגש ניצור בקרב הצד השני – הוא יימוג לאחר דקה וחצי או לאחר שיזפזפ לערוץ מתחרה.

הראיון היום (יום שני 9.11.09) היה אמור להיות מוקלט בשעה 7:30 ולהיות משודר בין השעות 8 ל- 8 וחצי בבוקר. הבוקר, באמצע כיוון אופניים של אחד הרוכבים בקבוצה מתקשר הטלפון, זאת היתה הדר, היא התנצלה על כך שהם החליטו 'לדחות' את הראיון, הרגשתי שהיה לה מאוד קשה להגיד לי את זה.

בקשר למרטינה, היא רק לפני שבוע עברה ניתוח נוסף בעקבות אותה תאונה. הפעם להוצאות הפלטות והברגים שהחזיקו את הגב השבור שלה מאז התאונה. למרות שהניתוח הוגדר כהצלחה, היא סובלת עדיין מכאבים עזים. כל פעם מחדש היא שומעת מהרופאים המנתחים (ד"ר אפשטיין וד"ר שלמון) באסף רופא שהיא נס מהלך, אבל זה כנראה לא מספיק מנחם אותה. היא כנראה רוצה להיות מה שהיא הייתה קודם, לפני התאונה, רוכבת אופניים תחרותית.

הבוקר התקשרתי למרטינה, שאלתי אותה האם היא רוצה להגיד משהו שאוסיף לכתבה, היא ציינה שהיא מאוד כעסה על התייחסות המשטרה אלינו, כשבוע לאחר התאונה כאשר הגיע החוקר ממשטרת התנועה, בעוד היא שוכבת ו"מפוצצת" מסמי הרגעה, חצי מתה, היא היתה צריכה לשמוע את השוטר אומר שזאת באמת, בשורה התחתונה – בעיה שלנו. הרוכבים. אנחנו אשמים. מרטינה דיברה על ההרגשה הזיפתית, שלמעשה הרגישה שאין למי לפנות. "אבל הוא לפחות עצר, הוא לא ברח" – מיכאל החוקר ניסה לנחם אז את מרטינה. "למה רכבת בשוליים? יכולת לרכב בפארק!" הוא התריס. מרטינה אומרת שמה שהיא לא תעשה, היא מרגישה שהיא מפריעה, בסופו של דבר ההרגשה שלנו הרוכבים, שאין עם מי לדבר.

"אני יודעת שזה לא אירופה כאן. בשוויץ בעלייה של 3000 מטר אפשר להימצא בפקק של שעה וחצי בעקבות רוכב אופני כביש יחיד ואף אחד לא יעיז לצפצף, או לסכן את אותו רוכב בעקיפה מסוכנת. אני שואלת האם זה נכון במדינה כמו ישראל לגדל ילדים שאוהבים ספורט, ואוהבים לרכוב על אופניים?" אומרת מרטינה. אישית, אני מסכים לחלוטין (בצורה צינית) עם מיכאל – חוקר המשטרה – זה הכול בסופו של דבר בידיים שלנו, רוכבי האופניים. אז רכיבה בטוחה לכולם (לא בצורה צינית).