מאת:ד"ר עצמון צור
מתוך מגזין עולם הריצה גיליון 110
לנוכח ההתלהבות הגוברת והולכת לג'וגינג ולריצה על
כבישים, גדלה גם כמות הנזקים שנגרמת לגיד אכילס. המונח "דלקת בגיד אכילס"
בו נוהגים רבים להשתמש כל אימת שמופיע כאב באותו אזור אמור להיות מוחלף הלכה למעשה ב"מחלות גיד אכילס"
שכוללות בתוכן את מגוון הנזקים הקיימים באותה רקמה מבלי להתייחס במדויק לאופיים.
את מחלות גיד אכילס ניתן לחלק לאלו הניווניות ולאלו הדלקתיות שנחשבות לנדירות יותר.
כגורם להיווצרות המחלות הניווניות, מעבר לתהליך ההזדקנות של הגיד, יש להביא בחשבון גם את הפעילות הספורטיבית האינטנסיבית אשר גורמת
להתעייפות החומר ולמיקרוטראומות חוזרות. עודף אימונים, תחרויות בתדירות גבוהה, חזרה בלתי-מבוקרת למסגרת תחרותית לאחר
תקופה של הפסקת פעילות ושינויים בתנאי האימון או התחרויות, מתגלים אצל 60% אחוז מן המתלוננים על כאב בגיד אכילס.
השפעה נוספת של הפעילות הגופנית על התופעה המתוארת,
באה לידי ביטוי בדמות הגדלת עוצמת השרירים ונפחם, מה שעלול לשנות את היחסים בין מתח השריר התלת-ראשי של השוק לבין זה של גיד אכילס.
גורמים נוספים שעלולים לגרום למחלת הגיד הם הזיהומים השונים ובעיקר אלו שבחלל הפה והאף, חוסר אספקת הנוזלים לאתלט המתאמן ובעיות במבנה הגפיים
התחתונות בכלל וכפות הרגליים בפרט. כמחצית ממחלות גיד אכילס נגרמות בענף הריצה וכשלושת-רבעי מתוכן, אצל רצים למרחקים ארוכים.
ריצה על כביש – מגדילה את הסיכוי לדלקות בגיד אכילס
מרבית מקרי הנזק בגיד האכילס מתרחשים דווקא בעשור הרביעי לחיים.
השינויים האנטומו-פתולוגיים ברקמת הגיד מתחילים בקרעים זעירים במרכיב הקולגן שבסיבים. בהמשך, נוצרת תופעה של הצטלקות ויצירת Nodules או Pseudo-Kystes
(קשריות- מעין גופיפים) יצירת כלי-דם חדשים בתוך
רקמת הגיד נעשית בצורה בלתי-סדירה. בכל אותם מקרים, לא ניתן להבחין בקיום תהליך דלקתי כלשהו. הבעיות בתפקודו של האתלט נגזרות בעיקר מעצם קיומו של הכאב.
במישוש, ניתן להבחין בנפיחות קטנה וקשיחה שנמצאת בדרך-כלל
בחלק האחורי-פנימי של הגיד, 5 – 6 ס"מ מעל לנקודת החיבור שלו עם עצם העקב. מישוש האזור גורם לכאב מקומי וכמוהו, גם פשיטת כף-הרגל ומתיחת
הגיד בחזקה. כיווץ גיד אכילס כנגד התנגדות הבודק לא תגרום לאותו כאב ועל כן, בכדי להפיקו יהיה צורך להקפיץ את הנפגע על קצות אצבעות כף-רגלו המעורבת.
בדיקות ההדמיה שעשויות לסייע באבחון הנזק בגיד אכילס הן בראש וראשונה MRI
(לאחר הזרקת גדוליניום-חומר ניגוד להדמייה) ואחריה, בדיקת אולטרה-סאונד.
הטיפול במחלת גיד אכילס כולל מנוחה של מספר שבועות לפחות לפי חומרת הפציעה, פיזיותרפיה (עיסוי רוחבי עמוק, תרגילי הפעלה מול
סולם שבדי ואלקטרותרפיה), ותרופות במתן פומי (דרך הפה) או בהזרקה מקומית. הטיפול הניתוחי נחשב כאפשרות אחרונה ונעשה רק במקרה של כשלון הטיפול השמרני,
שלושה חודשים לפחות לאחר התחלתו. מטרת הניתוח היא לסלק את הרקמה החולה ולאפשר היווצרות רקמה צלקתית במקומה. אי-הצלחת הטיפול הניתוחי לעיתים,
יכולה לנבוע מן העובדה שהרקמה הנגועה לא סולקה במלואה, מקיום נזק ישן מדי ובעיקר, כתוצאה מחידוש מוקדם מדי של הפעילות הספורטיבית לאחר הפציעה.
מקורות:
1. Kouvalchouk J, Rodineau J. La tendinopathie du corps du tendon d’Achille: une lesion a’ bien connaitre. J traumatol sport, 2002, 19: 66-7.
2. Kibler WB, Herring SA, Press JM. Functional rehabilitation of sports and muscoloskeletal injuries. An Aspen Publication. 1998.
3. Tendinopathies calcaneenes: formes cliniques et evaluation de l’efficacite’ du traitment par ondes de choc radiales. J Traumatol Sport. 2001. 18: 59 – 69.
מנהל יחידת השיקום, ביה"ח הגליל המערבי *
באדיבות מגזין עולם הריצה
