תקופת אימוני הבסיס לתחרות איש הברזל ישראמן נגב 2011
בעיצומה וכעת מתחילה העבודה האמיתית. מור שלזינגר עוברת תקופה לא קלה בין
האימונים לאורח החיים אך למרות זאת היא אינה מוותרת על החלום לסיים את
המסלול הקשה

מאת:מור שלזינגר

שנה עברה. שנה מלאת תהפוכות. שנה מאז שהבנתי שאולי אפשר להגשים חלום כבר עכשיו, בלי לחכות שיהיה יותר זמן, בלי לחכות שהילדים יגדלו, חלום של איש ברזל. ואחרי הרבה לבטים, ודרך ארוכה, החלום הזה התגשם כאן. וביום שבו התגשם החלום הזה, היה לי ברור שאני רוצה עוד פעם. שוב ללכת בדרך, שוב לצאת למסע הזה לישראמן. נשמע פשוט. אם עשיתי את זה פעם אחת, בטח שאני יכולה שוב, נכון? אז זהו, שלא! לחיים יש תכניות משלהם. פתאום החיים שלנו התהפכו, יום אחד במפתיע, מצאתי את עצמי עם הילדה שלי, עם הקטנה שלי, בבית החולים ומאז הכל השתנה. פתאום הכל נדחק הצידה. פרופורציות.

"ביום שבו התגשם החלום הזה, היה לי ברור שאני רוצה עוד פעם"

אימונים בצל המחלה
אני ממשיכה להתאמן, כמעט מדי בוקר, עניין של הרגל, אבל משהו משתנה. פתאום הספורט הופך מתחביב למקום מפלט, לבריחה, לאמצעי התמודדות עם המכות שהחיים מפילים עלינו. פתאום ריצות הנשמה הופכות לריצות בכי. פתאום רכיבה על אופניים הופכת לזמן היחיד שבו אני מרגישה שאני מצליחה לנשום. והכל סובב סביב המחלה, מחלה כרונית. לאט לאט ביקורי הרופאים, הבדיקות, התרופות והמעקבים הופכים לשגרה. ויום בהיר אחד, אני מרימה את הראש ומגלה שהחיים ממשיכים. לומדים לחיות עם מחלה כרונית, וצריך לחזור לשגרה. היא לבית ספר, ללימודים, לחוגים ולחברים, ואנחנו לעבודה ולתחביבים.

לעבודה זה קל לחזור. היא תמיד שם. ממלאת, מציפה, משתלטת על כל רגע פנוי. אבל איך מחזירים את הספורט להיות תחביב? פתאום אני מגלה שזה לא כזה פשוט. אמנם לא הפסקתי להתאמן כל התקופה הזו, אבל הכל חורק. ודווקא עכשיו כשדברים מתחילים להסתדר עם המחלה של הקטנה, פתאום המתח והסטרס של כל התקופה האחרונה מתפרצים החוצה ונותנים את אותותיהם. אין מחלה שלא פוסחת עלי, דברים לא נופלים במקומם, שום דבר לא הולך חלק. הקצבים יורדים, הדופק עולה, ופתאום לצאת לאימון פשוט מרגיש כמו יציאה לקרב. כל אימון קבוצה הופך למלחמה בין הראש לגוף, בנסיון לעמוד בקצב. ובקרב הזה בין הראש לגוף, הראש אולי מנצח באימון, אבל במלחמה הגוף מנצח. ולאט לאט אני מרגישה שאני הולכת ונחלשת, ממש מתפרקת.

לוותר על החלום?
הזמן חולף, איש הברזל מתקרב, ולאט לאט אני מבינה שאני בבעיה. האימונים לאיש הברזל מתחלקים לתקופות. עד עכשיו, הייתי בתקופת הבסיס. בתקופה הזו עוד אפשר למשוך, לא נורא אם האימונים קצת חורקים. שלושה חודשים לפני איש הברזל מתחילה העבודה האמיתית. די ברור לי שבמצבי הנוכחי הסיכויים שלי לשרוד את התקופה הזו קלושים. הדבר ההגיוני לעשות בשלב הזה הוא לוותר. אז לא יהיה השנה, אולי שנה הבאה ננסה שוב. אבל משהו בתוכי פשוט לא מוכן לוותר עדיין.

טיפוס לסטף: "לאט לאט הקצבים חוזרים הגוף מתחזק" (צילום: מור שלזינגר)

אני לוקחת לעצמי פסק זמן, למחשבה. מתאמנת אך ורק לבד, מנסה להבין עם עצמי למה בעצם זה כל כך חשוב לי? ואת האמת – קשה לי למצוא את התשובה. יש הרבה תשובות: כי אני אוהבת את זה, כי מתאים לי המרחקים הארוכים, הקצב הזה שמאפשר לגוף לעבוד ולראש לשקוע במדיטציה, כי האתגר מושך אותי, כי לא מיציתי את התחרות הזו בפעם הקודמת… המון תשובות, הגיוניות למדי. אבל הסיבה האמיתית היא שפשוט – הלב קופץ מהתרגשות רק מהמחשבה על זה. זה לא הגיוני, וזה לא רציונלי, אבל דווקא בתקופה שכזו, עם כל הלחץ שמסביב בבית ובעבודה – אני מרגישה שקשה לי להרפות ולוותר על החלום. לפחות לנסות.

הזדמנות אחרונה לחלום
בשלב הזה אני משתפת בלבטים ובהתחבטויות האלו את המאמן, ליאור זך-מאור. ואנחנו מתלבטים ביחד: האם נכון להתעקש? מה המחיר? מה הסיכונים? האם זה בכלל אפשרי עבורי השנה? אנחנו קובעים להחליט באמצע אוקטובר – שלושה חודשים לפני הישראמן, זו ההזדמנות האחרונה, אם המצב ישתפר עד אז – ממשיכים הלאה.

אני עושה בדיקות דם שגרתיות, והתשובה הלא מפתיעה מגיעה: אנמיה. לא פלא שקשה לי כל כך, שהקצבים ירדו. אני מתייעצת עם דגנית מקא, חברה יקרה ונטורופתית, ומקבלת הנחיות לתזונה נכונה, תוספים ואפילו חליטות צמחים. במקביל, אני מנסה גם דיקור סיני, ובמהירות מפתיעה, דברים מתחילים להסתדר. דופק המנוחה הוא הסמן הראשון לכך שאני הולכת בכיוון הנכון. ואט אט גם שאר הפרמטרים מסתדרים. אני יוצאת לרכיבה ארוכה בשבת, שכוללת 2000 מטר טיפוס ומופתעת לגלות שלאט לאט הקצבים חוזרים, הגוף מתחזק. משהו מתחיל לעבוד.

"האם הפעם אני אזכה להגיע לסופה של הדרך?" (צילום: מור שלזינגר)

פגישה נוספת עם המאמן, ואנחנו שוקלים ביחד את כל המשמעויות. בניגוד לשנה שעברה, הפעם אני כבר יודעת לקראת מה אני הולכת. אני מכירה את העומס הכבד על הגוף, את המחיר שהמשפחה תשלם, את הקושי שבשילוב אימונים לאיש ברזל לצד קריירה תובענית, ובלי לוותר על האמהות. אני זוכרת את שעות ההשכמה המוקדמות, את הרכיבות הקפואות עם אור ראשון בקור ובגשם. אני שוקלת היטב את כל הגורמים, אבל הלב כבר החליט. אני יוצאת לדרך!
האם הפעם אני אזכה להגיע לסופה של הדרך? אני באמת שלא יודעת. אבל אני יודעת שאני הולכת לנסות… לנסות בכל כוחי… ואני הולכת להנות מהדרך 🙂