"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", זהו סיפרו החדש של הסופר היפני הנודע הרוקי מורקמי. יוסי רבלין קרא את הספר, שהפך לרב מכר בין הרצים, וכפי שקרה עם ספרו שלו, "42.2", גם כאן מצא את החיבור בין ריצה ואהבה

מאת:יוסי רבלין

לא מעט גילויים נאותים עלי לעשות בטרם אסקור את סיפרו של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה",  שם אולי מעט מסורבל, ואולם  הוא לקוח מתוך ספרו של הסופר האהוב על מורקמי, ריימונד קארבר, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על אהבה", רוצה לרמז שריצה ואהבה באים יחד.  וזה נכון, ומוביל אותי לגילוי הנאות הראשון. גם אני כתבתי ספר על ריצה ואהבה. 

מורקמי כתב את ספרו על ריצה בתום סיבוב קריירה מרשים ביותר בעולם הספרות. אחרי שכתב ספרים נהדרים "כיער נורווגי", "קורות הציפור המכאנית", "קפקא על החוף", "אחרי החשכה", "לרקוד לרקוד לרקוד" וכמובן קובץ הסיפורים הקצרים המופלא שלו "ערבה בוכייה עלמה נמה". את כולם קראתי, את כולם אהבתי.   בשונה ממורקמי ולהבדיל אלף אלפי הבדלים של איכות כתיבה, ספרי "42.2" – סיפורים קצרים ומסלולים ארוכים על ריצה ואהבה היה "הסיפתח" לכתיבתי הספרותית. אני מקווה בהמשך חיי לפרסם עוד סיפורים וספרים שדווקא לא נוגעים בריצה (הרי כמה אפשר?). מורקמי כותב ספר על אהבתו זו, הריצה. ספרו של מורקמי מוגדר כממואר, ספר זיכרונות. מעין תת-סוגה לאוטוביוגרפיה.

גילוי נאות נוסף הוא שלפני ימים אחדים שלחתי מייל להרוקי מורקמי בישרתי לו שספרו זה החל להיות משווק בישראל והזמנתי אותו – בתיאום עם דוברת כתר – לבא ולרוץ במרוץ האולטרה מרתון חוצה ארץ שיתקיים בנגב בסוף חודש אוקטובר למאה מייל. היה ברור לי לגמרי שאם יקרה נס ומורקמי יגיע למרוץ יהא זה המרוץ להכי מדוברר וקמפיין ספרו ילווה ביוזמה האקסטרימית ביותר. מורקמי נחשב לאחד הסופרים האהובים על הקורא הישראלי, וגם עלי. אומרים שרק המעז מנצח אז העזתי אבל לא ניצחתי. קיבלתי תשובה חביבה מדייזי, סוכנתו האישית שהוא תפוס באוקטובר, והוא כרגע לא מוכן לריצת אולטרה ובטח יש סיבות נוספות שלא ניכנס לזה.
 
מורקמי עצמו רץ לפני שנים אחדות במרוץ אולטרה-מרתון למרחק של 100 ק"מ ובין השאר הוא כותב על כך בספרו: "רצת פעם 100 ק"מ ביום אחד? יש להניח שהרוב המכריע של האנשים בעולם (ואולי יש לאמר השפויים בדעתם) לא התנסו בכך מעולם. אנשים מן היישוב לא יעשו מלכתחילה דבר פזיז כל כך, אני התנסיתי בכך פעם אחת. השלמתי מרוץ של 100 ק"מ שנמשך מבוקר עד ערב. עכשיו כשאני חושב על כך אני מבין שהמרוץ הזה היה מאורע בעל משמעות לא מעטה לגבי. אינני יודע איזו משמעות יש באופן כללי לריצת מאה ק"מ שאתה רץ לבדך, אבל אם זה מעשה הסוטה אמנם במידה רבה מן היומיומי, אך ביסודו אינו נוגד את מהותו של האדם, הוא ודאי יביא לתודעתך הכרה מסוג מיוחד. הוא יוסיף כמה רכיבים חדשים לדרך שבה אתה רואה את עצמך, וכתוצאה מכך ייתכן ויתחולל מהפך בחייך, בנופם, בצורתם או בגוניהם. אם יותר ואם פחות אם לטובה ואם לרעה. גם במקרה שלי נותר שינוי כזה". (על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, 111).

"מהו הדבר החדש שנולד בי? אינני מוצא את המילה המתאימה, אבל אני סבור שזה היה משהו שקרוב להשלמה, לפיוס. אם לאמר זאת בהגזמה קלה, נראה שהודות לכך שהשלמתי מרוץ ל- 100 ק"מ נכנסתי ל"טריטוריה קצת אחרת". לאחר שעברתי 75 ק"מ ועייפותי נעלמה לפתע לאנשהו, לבש הריק התודעתי שנוצר אצלי צביון פילוסופי מסוים, אפילו דתי, נראה שהיה שם משהו שחיזק אצלי את ההתבוננות בעצמי, ואולי משום כך לא יכולתי עוד לחוש כלפי הריצה אותה תחושה שרצתי בעבר, כזאת שפשוט מביטה קדימה ואומרת "אני רץ ויהי מה" (על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה, עמ' 125).

אז ככה: אותי הספר של הרוקי מורקמי כבש וריגש בחלקים די גדולים כי היה נדמה לי שאני מבין טוב טוב על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על ריצה. בעזרת הריצה והכתיבה מורקמי מגדיר את עצמו, את אופי והתנהלות חייו. לפעמים בספר היה נדמה לי שמֵעֵטי הוא כותב וזו תחושה נפלאה בעת קריאת ספר.

הספר למעשה מדבר על ריצה וכתיבה. שני דברים שהולכים, סליחה רצים אצלו יחד. גם אצלי. הריצה של מורקמי מגדירה את כתיבתו וכתיבתו מושפעת לא מעט מריצתו. הספר מתאר מרוצים ואימוני ריצה (שחייה ואופניים) שלו, מחשבות, הרהורים, כאבים, תהיות, אהבות. הוא לא נוגע כמעט בשאר חייו. עם זאת ראוי לאמר – הקורא הישראלי לדעתי, אוהב את מורקמי בגלל סוג של כתיבה סוראליסטית ייחודית שמביאה את הסוריאליזם היפאני לרמות אסטטיות מאוד של כתיבה ספרותית איכותית ומהנה. בספר שלהלן הוא שם בצד לגמרי את הכתיבה הייחודית שלו, את ה'סוריאליזם היפאני' שלו וכותב אולי לראשונה מהראש. לא מהבטן. כאילו הוא אומר – פה אני הולך לכתוב על תחביב ולכן אכתוב מהראש. סגנון הכתיבה פה הוא לא המורקמי הטוב והמוכר. פה זו כתיבה שכלתנית, מערבית אבל כמובן טובה וקריאה מאוד.
 
כריכה אחורית: לא התחלתי לרוץ בדרכים כי נתבקשתי על ידי מישהו: "האם אתה מוכן להיות אצן?", בדיוק כמו שלא התחלתי לכתוב ספרים מפני שמישהו ביקש ממני להיות סופר. יום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לכתוב ספרים. ויום אחד, לפתע פתאום, התחלתי לרוץ. תמיד חייתי מבלי להיות תלוי בשום דבר, עושה את מה שאני רוצה לעשות, כפי שאני רוצה לעשותו. וגם אם ניסו לעצור בעדי, גם אם מתחו עלי ביקורת עוינת, לא שיניתי את דרך עשייתי את הדברים. הרוקי מורקמי, אחד הסופרים האהובים בישראל ומחוצה לה, הוא גם אצן חובב למרחקים ארוכים, שהשלים עשרות ריצות מרתון ואף ריצת אולטרה מרתון ל-100 ק"מ. 'על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה' הוא ספרו האישי ביותר של הסופר היפני, הצצה נדירה לנפשו לחייו של מחבר "יער נורווגי", "מרדף הכבשה", "קפקא על החוף", "ריקוד האדמה" ו"לרקוד לרקוד לרקוד", שכולם ראו אור ב"כתר".

אז בעת שאני כותב סקירה קצרה זו אני עדיין מנסה להחלים מכאבי ברך שמאל די קשים שיש לי אחרי ריצת חצי מרתון בפארק הירקון לפני מספר ימים. תמיד אצלי זה ברך שמאל (אצל מורקמי זה תמיד ברך ימין)  הייתה ריצה לא קלה, היה חם מאוד, אך בסך הכול הייתה ריצה מהנה כמו כל ריצה. חשבתי גם על מורקמי במהלכה, על המנטרה שמניעה אותו לרוץ, על המנטרה שמניעה אותי לרוץ, ועל נושאים נוספים שמטרידים או לחילופין מעניקים השראה מהנה. פגשתי חברים, בירכתים במילים או בהנפת אצבע. אחרים מבטי פספס לצערי. בסוף השבוע נפתח שרשור בפורום אחד של רצים שמחמיא לספרו זה של מורקמי, מישהו המליץ בשרשור גם על ספרי ומישהו נוסף החזיק אחריו. החמיא לי מאוד שבשרשור שהחל במורקמי גם ספרי הוזכר.
 
לסיום, עשיתי פה בסקירה משהו, שבדרך כלל אני מלגלג בלב על שכמותו – באתי לדבר על מורקמי וספרו ודיברתי על מורקמי ו..אני. אבל זה חלק מהעניין:  מורקמי הוא אדם שריצתו מתכתבת עם כתיבתו וההפך. גם אני כזה (בקטנה..) ולכן כנראה הספר הזה נשלח אלי חינם אין כסף בדואר לסקירה (עוד גילוי נאות). והרשתי לעצמי להכניס גם את ה"שתי גְרוש" הפרטיים שלי. מאוד נהניתי ממנו ומאוד ממליץ עליו לחובבי ריצה ולחובבי כתיבה. מה יחשוב על הספר אדם שלא רץ ולא כותב? אז זהו, לכן הגילוי הנאות בראש הסקירה. לכך לא אתייחס.

שם הספר: על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה
מאת: הרוקי מורקמי
הוצאת: כתר
מס' עמודים 185
מיפאנית: עינת קופר.
סוקר יוסי ריבלין.