יום שבת האחרון בשעה שלוש אחר הצהרים תפס את כותב שורות אילו בפוזה הראוייה ליום שבת בשלוש אחר הצהרים, רבוץ על הספה, מזפזפ בין ערוצי הספורט השונים. ברגיל אני בפוטבול, בכדורסל או בכדורגל. אבל בשבת בשלוש, אחרי המון קילומטרים של עליות וירידות על האופניים, אני מחפש איזה משחק גולף עם שדרן שלוחש פרשנות בזמן אמיתי (זה תמיד הצחיק אותי, פרשני/לחשני הגולף למינהם), ושתמיד גורם לי לגלוש לנימנום מבורך.
הספונסרים נתנו לנער או לנערה הכרה
כשהטלפון שלי מודיע חגיגית שיש לו טקסט עבורי אני מקלל. שבת בשלוש חייב להיות טקסט מינהלות, ״אבא תיקח אותי״ של שחר, ״אבא תאסוף אותי״ של עומר, ״ביז׳ו לך לסופר״ של טל, בקיצור, מישהו שדגל שחור עם ההודעה ״הלך על הנימנום״ מתנוסס מעליו. אני מושך עוד כמה דקות, מרים את הטלפון, ״מישהו רוצה לבוא איתי מחר לדיסי״, הפתעה, זה מאיתי, זה שיש לו אוטו משלו כבר כמה חודשים וכתוצאה מכך, לא קיבלתי ממנו טקסט כבר כמה חודשים.
"מה איבדנו בדיסי"
ההפתעה גורמת לי להתיחס, ״מה איבדנו בדיסי״ אני שואל את הנער, ״רוצים לתת לי נעליים״, באה התשובה אחרי דקה. אני קורא את המסר פעם ופעמיים, מנסה להבין מה הנער ניסה לכתוב ומה האוטו-קורקט שיבש בדרך, מה נעליים, איזה נעליים, ומי באמריקה ייתן לך נעליים כשהוא יכול למכור לך אותם… אני מתקשר לבדוק, ״לא יודע אבא״, באה התשובה, ״קוץ׳ מרטין (המאמן של איתי – י.ב.), אמר לי להיות בחנות של פייסרס בדיסי מחר ב 6:00 בערב כי רוצים לתת לי נעליים, איזה משהו של ניו באלאנס, מישהו צריך לבוא איתי״.
כשטל חוזרת הביתה ואני מעביר לה את האינפורמציה היא מתיישבת לבדוק מה הסיפור (ולכל מי ששואל למה צריך לבדוק אם אפשר לשאול את הנער, אתם מוזמנים לנסות ולתחקר ילד בן 17 שפותח את הפה בשביל לאכול ולנשום ושאוצר המילים שלו לצורכי שיחה מצטמצם למשהו כמו עשרים מילים, ושהצרוף הכי נפוץ בתוך העשרים הללו הוא ״לא יודע, תשאל את אמא…״). אז טל בודקת קצת ומסתבר שמגזין הריצה של דיסי (שבאופן מפתיע נקרא ״דיסי ראניננג״), פייסרס (רשת של חנויות ספורט), וניו באלאנס (פירמת הנעליים), החליטו שצריך להרים פרופיל. ואיך מרימים פרופיל שיגרום ליותר מגזינים להמכר, ליותר אנשים להכנס לפייסרס וליותר ילדים לקנות ניו באלאנס, התשובה פשוטה, מחלקים נעליים של הפירמה הרלוונטית, בחנות הדגל הרלוונטית, עם כיסוי תקשורתי של המגזין הרלוונטי, לילדים הרלוונטיים.
״לרוץ עם הנעליים האלו בתחרויות זה כמו לרוץ עם מטרה על הגב"
אז המגזין ביקש מכמה מאמנים ממרילנד, כמה מאמנים מוירג׳ניה וכמה מאמנים מוושינגטון דיסי, להתכנס ולשבת על המדוכה ולבחור עשרה בנים ועשר בנות מכל אזור (בסך הכל שלושים בנים ושלושים בנות משלוש מדינות), ששווה וראוי ״לשים עליהם עין״, בעונת הקרוס קאונטרי הבאה עלינו לטובה. ואחרי שהמאמנים החליטו, והשמות הועברו, פנה המגזין למאמנים של הילדים שנבחרו וביקש מהם לבקש מהילדים להגיע כדי לקבל את הנעליים. ואיזה רץ או רצה בגיל תיכון ששומעים ״שצריך לשים עלהם עין״ בעונה הקרובה לא יתייחס ויבוא לקבל את הנעליים…
אז ביום ראשון אחר הצהרים ירדנו לעיר להביא נעליים. הראש הישראלי שלי אמר לי שלהגיע לעיר זה חצי שעה, לאסוף נעליים ולהגיד יפה תודה זה עוד רבע שעה, ולחזור הביתה עוד חצי שעה. במלים אחרות, יהיה לי עוד מספיק זמן למצוא ערוץ עם משחק גולף ולהחזיר לעצמי את הנימנום מאתמול. אבל מסתבר שבין הראש של ביז׳ו לבין הראש של מכונת השיווק והמיתוג האמריקאית יש פער שככל הנראה לא ניתן לגשר עליו. הסימנים המעידים התחילו להופיע עוד לפני שמצאנו חנייה וכשהבנו שבגינו של הארוע סגרו את החנות וחצי מהרחוב שנמצא בחזית החנות. משאיות, גנרטורים, תאורה, אוהלים, צלמים, שילוט, הכל העיד שנמנום אחר הצהרים שלי נדחה ברגעים אילו ממש למועד לא ידוע.
כמו לרוץ עם מטרה על הגב
בכניסה לחנות אני רואה פרצופים מוכרים, ילדים וילדות שאני רגיל לראות על קו הזינוק בתחרויות, על בגדי ריצה ועם פנים מתוחות ומפוקסות, היום הם על בגדי סוף שבוע ועם פנים רגועות ומחוייכות. בתוך החנות, אחרי שהארוע מתחיל, אני מבין סופית שהמגזין, החנות וניו באלאנס לקחו את הדבר הזה עד הסוף. הבחורה שמנחה את הארוע מספרת לנו שניו באלאנס החליטו לעשות מעשה, ולייצר לכבוד הארוע 60 זוגות נעליים, מודל מיוחד, בצבע ודוגמה מיוחדים, שהחברה הולכת להעניק לכל אחד מ-60 הבנים והבנות שברשימה. את הנעליים האלו אי אפשר לקנות בשום מקום, מי שיש לו אותן סימן שהוא הרוויח אותן. ואם זה לא מספיק, אז אפילו קופסת הנעליים במקרה דנן היא בהזמנה מיוחדת, עם השם של בעל או בעלת הנעליים מוטבע על הקופסה.
הילדים עולים לבמה בקבוצות, איתי עולה עם הקבוצה של מרילנד, מקבלים את הנעליים, מצטלמים כקבוצה, יוצאים החוצה לאוהלים ברחוב לטובת התאמה סופית של הנעל ואיך לא, תמונה עם הנעל והקופסה על רקע הלוגו של המגזין. ההורים סביבנו מדברים, מחליפים דעות. כמעט כולם מרוצים מאוד, הספונסרים נתנו לילד והילדה הכרה, גיבו את זה בזוג נעליים. הספונסרים מרוצים, הנעל הייחודית שלהם תככב בעונת הקרוס קאונטרי הקרובה, ההורים מרוצים, הם לא שילמו על הנעל. טל ואני מסתכלים האחד על השני, לשנינו אין אמונות טפלות, שנינו מאמינים בקארמה, שנינו צוחקים על עין הרע, לשנינו יש חמסה על מחזיק המפתחות. כל הארוע הזה עושה לנו רגשות מעורבים, בתפיסה שלנו, חגיגות ותמונות וכתבות בעיתון זה משהו של אחרי העונה.
בדרך הביתה אנחנו שואלים את איתי מה דעתו על מה שהתרחש. הילד שותק שניה ואז, שלא כהרגלו, עונה ביותר משלוש מלים, ״לרוץ עם הנעליים האלו בתחרויות זה כמו לרוץ עם מטרה על הגב, כולם ינסו להראות שהם יכולים לנצח את הילד עם הניו באלאנס האדומות, זה טוב, זה עוד סיבה לרוץ מהר…״. וככה, במשפט קצר, הילד תמצת את מהות העניין, אין כאן שימוש, אין כאן ניצול, יש כאן שיתוף אינטרסים שאצל ניו באלאנס ישתקף במכירות ואצל איתי, אולי, בתחרויות.
