שלוש פעמים ישבתי וכתבתי את הפוסט הזה. שלוש פעמים מחקתי וכתבתי כתבתי ומחקתי … בכל פעם שהתחלתי לכתוב הבנתי שאני כותבת ממקום לא סלחני, ממקום של אכזבה, של כאב פיזי ומנטאלי, ממקום שלא רוצה לחשוף שלא רוצה לזכור את מה שקרה לי באמסטרדם ושוב אזכור כי – לעולם ברלין אהיה חייבת לך את אהבתי הראשונה
מאת:ניצה חדד
את מה שקרה לי באמסטרדם הייתי אמורה לחזות כבר שבועיים לפני הנסיעה.
בדיוק בשלב שנכנסים לטייפר, אצלי כל ההורמונים היו בשיא הפכתי להיות מין
כדור אש מתגלגל. ומי שרק ניסה לגעת בי פשוט נכווה. אין לי מושג למה או
שבעצם כן יש לי אבל קשה לי מידי לכתוב את זה קשה לי מידי לחשוף את החולשות
והפחדים, את מה שלא הייתי שלמה איתו. מי שהיה קרוב אלי, באותם ימים, יודע
שלא רציתי לנסוע לאמסטרדם .
יום המרתון הגיע. יריית הזינוק המסמלת את סיומה הרשמי של תקופה ארוכה.
אני תמר גרבר שותפתי הנאמנה למרתון הזה וברוך נצמדים אחד לשני בקילומטרים
הראשונים של החימום. ואני בדרך, שלא אופיינית לי, לא מתרגשת כלל.
משהו עדיין הטריד אותי. משהו עדיין לא הרגיש לי שלם. שלא תבינו אותי לא
נכון פיזית הייתי בשיא הכושר שלי. חזקה כלביאה ולמרות זאת עשרה קילומטרים
ראשונים עוברים לי די לאט. ע"פ התוכנית, שהמלך הבלתי מעורער- מני קורן כתב
לי, הגיע הזמן לפתוח קצב תחרות. אני מגניבה מבט לתמר ואומרת לה: "יאללה
תמרי קצב תחרות, בואי נעשה את זה". תמר מביטה בי כמו חייל נאמן ומתחילה
להגביר. אנחנו רצות בסך הכול שמונה קילומטר, אל תוך התחרות האמיתית ובאף
אחד מהקילומטרים משום מה אני לא מרגישה בנוח. "אחותי זה הולך להיות קשה"
אני חושפת חולשה בפני תמר. אבל תמר, שבדרך כלל באימונים הייתה המגן שלי,
מגניבה לעברי מבט לא מנחם כמבינה שאני צודקת.
תמר מימין וניצה
קילומטר 26. אני מבוהלת לחלוטין. למרות שהגוף שלי כבר התחמם אני
עדיין לא מרגישה יציבה. שוב הקצבים, שבאימונים דילגתי, נראים לי לא
אנושיים. אבל אני ממשיכה להילחם על חלומות אבודים ומחליטה להאט טיפה כדי
לשתות אני צועקת לתמר שתמשיך ואני אתפוס אותה. בדיעבד, אם רק הייתי יודעת
שתמר משאירה אותי ללקק את פצעיי, לא הייתי משחררת אותה בכזו קלות ובטח שלא
הייתי ממשיכה להראות לה שהכול בסדר בזמן שאני לא מבינה למה אמסטרדם לא
נותנת בי מנוח.
תמר מתרחקת ממני וככה גם ריקוד הניצחון שלנו ובקילומטר ה- 30 אני פוגשת
אותו. את "הקיר" נו זה שכולכם הפחדתם אותי מפניו. אבל אני דורשת לעשות
תיקון, להמציא מילה חדשה לאותו קיר. מה שאני פגשתי הרגיש יותר כמו שבע
משאיות בטון שעוברות על הגוף הדואב שלי וחוזרות ברוורס כדי לעשות וידוא
הריגה.
זהו. כל שמחת החיים שלי אבדה. אני מוותרת בקלות בלתי נסבלת על המרתון
שלי בדיוק כמו שויתרתי לפני שנסעתי על כמה דברים שכנראה עדין קשה לי
להתמודד איתם. ברוח לא קרבית ושוב לא אופיינית לי בכלל אני מרימה דגל לבן
במלחמה שלך אמסטרדם. לרגעים אני רוצה להפוך את רחובותייך לזיכרון הרחובות
של מרתון ברלין. אני לא רוצה להילחם בך יותר כמו שלא נלחמתי על דברים אחרים
בחיי.
קילומטר 38. אני פותחת עיניים מלוחות וכואבות לכל הצדדים, יודעת שבקילומטר
הזה רן שילון אמור לחכות לי וללוות אותי בריצה או יותר נכון בזחילה. חלמתי
שאני מקבלת חיבוק של נחמה. חלמתי שהוא יאסוף את השברים האחרונים שנשארו
ממני, מגופי הכואב ולפחות אל קו הסיום הוא יביא אותי עם חיוך. אבל שוב
המלחמה לא מרפה ואת רן אני לא מוצאת. התפספסנו באיזה שהוא שלב ורן המשיך
לקו הסיום בלעדיי, מותיר אותי בוכה. עם חלומות אבודים אני מחכה לראות פרצוף
מוכר וחיבוק מנחם בארבעת הקילומטרים האחרונים. אני רק מחפשת את רן ואת
זרועותיו, מייחלת לרגע שאני מתרפקת עליו והחיבוק שלא הגיע עורר דברים
נשכחים אלה שאולי אם הייתי פותרת לפני נסעתי הם לא היו מתרסקים ברגעים שהיו
אמורים להיות יפים. באותו הרגע הפכתי רק לשורדת כי שום דבר אחר פשוט לא
נשאר ממני.
מה שאמור היה להיות ריקוד הניצחון, שלי ושל תמר, הפך להיות זחילה. אני
גוררת כף רגל כואבת אל האצטדיון ובין אלפי האנשים אני פוגשת סוף סוף את רן.
בחיי שזה הרגיש כאילו פגשתי את אלוהים בכניסה אל שערי גן עדן. רן קולט
אותי ואני מבלי לחשוב איך זה נראה פשוט מתרסקת בין זרועותיו בוכה וכואבת.
רן נותן לי נשיקה על הלחי ולוחש לי באוזן: " יאללה נשאר לך עוד 200 מטר.
תסיימי. אני מחכה לך בסוף" . זחלתי אל קו הסיום עצובה רק על דבר אחד. לא על
התוצאה שלא השגתי ולא על זה שכואב לי ולא על המחיר שהגוף שלי משלם כרגע.
היה לי עצוב שזה הזיכרון האחרון שיש לי מהקיץ הנפלא שעברתי עם חברים שלי.
עצובה שלא הצלחתי לשחזר את האושר של אהבתי הראשונה- ברלין. היה לי עצוב שכך
נראה המרתון שהיה אמור להיות המרתון שלי.
זה יבוא. הרגלים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב מהיר, כמו שהטבע רגיל. רוצו אל החלומות שלכם אנשים אמיצים תרקמו חלומות וצאו אליהם מלאי ביטחון.
ובבקשה גם אם הם לא מתגשמים בדיוק כמו שחלמתם גלו קצת יותר סלחנות כלפי
עצמם.
תודה ענקית למני קורן המאמן האגדי שלי שהפך אותי למרתוניסטית אמיתית ולסמב"צית מבצעים החדשה של אינדיור, מני כפרות המרתון הזה כולל שבע המשאיות שפגשתי בדרך מוקדשות לך באהבה ענקית.
תודה נוספת לרן שילון, שבשביל החיבוק שלו היה שווה לזחול 42 קילומטרים.
לתמר ואביב החברים הסודיים שלי מהמרתון הזה המסע שלנו ביחד חרוט בנימי
גופי. תודה לכם שהייתם חברים בכל מחיר. אתכם אני אקח למרתון הבא!!! וכמובן
מירי ואביה על התמיכה, האהבה הבלתי מוסברת של הלב הענק שלכן אני קטנה ליד
נשים כמוכן.
שלכם, שלגיה.
ניצה חדד
עובדת בתחום הנדל"ן ומשתתפת בתחרויות ריצה ובוגרת מרתון ברלין 2010 ומרתון אמסטרדם 2011.
קישורים: ריצה, מרתון, דייט על מסלול הריצה
