הזמן עובר מהר כשנהנים ופתאום אני מוצאת את עצמי מקלידה בכותרת שזה הטור העשירי שלי לשוונג. אשכרה כבר עשרה טורים שאני אוכלת לכם את הראש ואתם בתמורה שולחים המון תגובות של אהבה ותומכים בצרות הגדולות והקטנות. כשאני אומרת הגדולות אני כמובן מתכוונת לפציעת הספורט האיזוטרית שלי ולקטנות כמובן מתייחסת ל"אתגר הסרטן". אז תודה על זה אתם אנשים אמיצים ואני מעריכה את זה מאוד מאוד.

בטור הקודם כתבתי על הפסטיבל המדהים של אליפות העולם באיש ברזל שהתקיימה בקונה שבהוואי. ואחד הקוראים שאל אותי למה לא שמתי תמונה של המשלחת הישראלית עם דגל ישראל. האמת היא שזה לא היה ממש מכוון, אבל בדיעבד זה מתיישב לי עם ההתלבטות שיש לי מה ללבוש בלאטאפ קפריסין – תחרות האופניים בה אשתתף ב-10 בנובמבר.

מצד אחד ממש בא לי חולצת ישראל ואיזה כיף זה לרכוב עם חולצת המדינה שאני כל כך אוהבת. מצד שני מה עשתה המדינה כדי לעודד ספורט חובבני או ספורט בכלל. מה עשתה המדינה כדי לשלוח יותר ספורטאים לאליפות העולם באיש ברזל?! חובבים ומקצוענים?

לפני שבוע ארגן מועדון הרכיבה "דרופס" (Drops) התל אביבי שמנהל המאמן אור דיין (שגם הוא כותב בשוונג) תחרות אופני מסלול בוולודרום. ליוויתי בהתרגשות את חיים, בני הבכור בן ה-12, לתחרות הראשונה בחייו. הוא היה נרגש כמו ילד שמתחרה פעם ראשונה במגרש של הגדולים. הוא התייעץ איתי על תזונה, על שעות שינה ועל פרפרים בבטן. זה היה הדבר הכי קסום והכי מחבר ואיזה כיף לחלוק עם המתבגר תחביב משותף, להבין את הפרפרים שלו בבטן ולחוות יחד איתו את ההתרגשות ואהבה לדו גלגלי הזה.

הוולודרום בתל אביב | צילום: שיר שטינהרץ

הגעתי בפעם הראשונה כמעודדת מהצד, חמושה בחזקי אחיו הצעיר על הכיסא גלגלים שלמרות שהיה חלש מהטיפול שעבר באותו היום לא וויתר על צעקות העידוד מהיציע. יחד איתנו הגיעו גילה ואליאורה בנות השירות המתנדבות המושלמות של "רחשי לב" שמתנדבות במחלקה האונקולגית באיכלוב וכבר מזמן הפכו לחלק אינטגרלי מהמשפחה. כמובן שכמו בכל דבר בתקופה ההזויה הזאת כל צעקת עידוד של חזקי את אחיו המתחרה פתחה אצלי את ברז הדמעות שמסתבר לא מפסיק לטפטף ותכלס לא צריך כלום כי כל דבר הוא טריגר.

"תן בראש חיים אתה תותח", הוא צעק לו בקול חלש כזה של ילד שלא נשאר לו הרבה כוח פיזי, אבל כל כך שמח לראות את אחיו מתחרה ואפילו העז להגיד לי בשקט שכשהוא יחלים הוא גם רוצה לרכב על אופניים. ואני רק בלעתי את הדמעות וצעקתי אמן בלב.

התחרות הייתה מאורגנת בצורה מדהימה, שיפוט של איגוד האופניים, לו"ז תחרות מהודק, פרסים שווים למתחרים מנותני חסויות מדהימים כמו דנית ועמוס ריינד שאוהבים באמת את מה שהם עושים ומפרגנים בלי סוף לספורט הישראלי. ועוד מגוון של אנשים טובים שבאו להתנדב לסייע ולעזור בתחרות האופניים המרגשת הזאת.

הוולדרום הוא תחום חדש, העובדה שיש מגרש ויציע לתחרות אופניים עם קפה מגניב בכניסה מייצרת אווירה מאוד שווה וכיפית למשפחות וחברים מה שפוטנציאלית יכול להגדיל את הבסיס של הענף הזה שרחוק מהזרקורים וגם להצמיח אלופים כמו במודלים של בריטיש סייקלינג. להורים ולמשפחה זה סופר נוח וכולם מבסוטים לשבת לצפות באימונים ותחרויות כאילו זה כדורגל של אופניים.

תכלס אם לא סילבן אדאמס ותרומתו האדירה לענף האופניים בארץ לא היה לנו את ענף הספורט הזה. אני רואה את הילד שלי מאושר על המסלול, מתחרה עם חברים מקבוצות אחרות, נושם אווירה של ספורט ותחרות וחולם בענק. כילדה שגדלה בבני ברק והספורט הכי קרוב לחיי היו אופני ה-BMX הכחולות שלי בשדרה שמתחת לבית בהקפות של 300 מטר מזגזגת בין מלא ילדים שמנסים לשחק במגרש קטנטן ללא פסיליטיס, זה משמח אותי מאוד שאני יכולה לאפשר לבן שלי להיות ספורטאי או לפחות להתנסות בתחומי ספורט שונים.

אבל האם אני חושבת שיש לו עתיד כספורטאי ישראלי? כמה ארוכה ומפותלת הדרך תהיה באם יבחר להיות ספורטאי מקצועי? כמה אנשים כמו אור דיין צריך בשביל שיהיו תחרויות ואירועים כאלה שיקדמו את הספורט הישראלי? כמה כיסים עמוקים כמו סילבן אדאמס אנחנו צריכים ואנשים טובים כמו משפחת רינד ומותגים נוספים כדי לתמוך באתגרי ספורט.

השבוע שוב צעדנו אל הקלפי בפעם המי יודע כמה. אולי מותר לנו לקוות שגם הדבר הזה ישתנה אי פעם במדינה שלנו שאני כל כך אוהבת, אבל לא מרגישה מספיק בנוח ללבוש חולצה כחול לבן כשזה נוגע בספורט. חבל.