ספורטאים מקצועניים רבים, ובמיוחד כאלה המגיעים להישגים בינלאומיים, נוטים לסבול מפציעות עומס בספורט. זה לא מפתיע כששואפים כל הזמן לשפר תוצאות ונמצאים באופן קבוע בסביבה תחרותית תחת לחץ עצום.
במקרים רבים, השאיפה לשיפור תוצאות תיגמר בכאב | צילומים: thinkstock
כל ספורטאי מקצוען ישאף להשתפר ולהטיל עומסים הולכים וגוברים על הגוף, מתוך מטרה לשפר בעוד פרומיל את התוצאות שלו. הקו הדק שבין אימון שיכול לשפר עוד קצת את ההישגים לבין אימון מוגזם שמוביל לפציעות עומס, אינו כה ברור ומשתנה מאימון לאימון, מתקופה לתקופה ומאדם לאדם.
הדבר מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בתחרות מטרה. הספורטאי המקצוען יכול להגיע למספר מוגבל של רגעי שיא בחייו, אשר מתבקש שיהיו בתחרויות המטרה שהציב לעצמו, כמו המשחקים האולימפיים או הטור דה פראנס. רבים וטובים מספורטאים אלו מקריבים בפועל את גופם ובריאותם העתידית למען תחרות המטרה.
כשהחובבנים מתאמנים בשיטות של המקצוענים זה יכול להיגמר ככה
הפציעות הכרוניות שמהן סובלים הספורטאים המקצועניים וההרס העתידי של הגוף זניחים לעומת התגמול המצפה להם כתוצאה משיפור בתוצאות. מצער הוא שלאחר פרישתם, רבים מהספורטאים המקצוענים בארץ ובעולם נותרים נכים או בעלי מוגבלויות פיזיות, ומתקשים לתפקד כאנשים בריאים. דוגמה קיצונית לכך היא מוחמד עלי.
לא מקצוענים? לא "מושלמים?" אז אל תתאמנו ככה
הכסף הרב והתהילה שנמצאים בצמרת הספורט העולמי מביאים את החוקרים והמדע לחפש ולמצוא דרכים ושיטות אימון שישפרו את יכולות ספורטאי העל. על פי רוב ספורטאים אלו ניחנים במבנה גוף ופיזיולוגיה ייחודית, שאינם מאפיינים את האדם הממוצע.
כך למשל שחייני העל הינם בעלי ידיים ארוכות במיוחד וכפות רגליים רחבות והרצים לריצות ארוכות בעלי רגלים ארוכות, ומבנה גוף דק וארוך במיוחד. הבעיה מתחילה כששיטות אימונים אלו זולגות דרך בתי הספר לספורט אל האוכלוסיה הכללית חובבת הספורט, שהיא בעלת מבנה גוף ממוצע ולעיתים קרובות סובלת מעודף משקל.
יש לזכור שבעולם אין אינטרס כלכלי מובהק לחקור ולפתח שיטות אימון לחובבנים, בעוד שקיים מאגר עצום של מחקרים המתבססים על ספורטאים תחרותיים בעלי מבנה גוף "מושלם".
על פי רוב, במחקרים אלו אין התייחסות לנזקים לטווח הארוך שכוללים הסתברות לפציעות כרוניות ולהרס העתידי של הגוף, שכן גם אם הם קיימים הרי הם זניחים לעומת התגמול המצפה הן לחוקרים והן לספורטאים המקצועניים כתוצאה משיפור שיטת האימון והתוצאות. האם המחיר הכבד הזה מתאים גם לספורטאי החובבן?
בדרך כלל הספורטאי החובבן מקבל ללא עוררין את השיטות המקצועניות לאימון המסופקות לו על ידי המאמנים שלו, שחלק ניכר מהם היו ספורטאים מקצוענים ורכשו את שיטות האימון האלו בעברם כספורטאים תחרותיים ובלימודים להסמכתם כמאמני ספורט תחרותיים בדיוק מאותם מחקרים.
אך בתוכן נחבאת גם התפיסה שפציעות עומס ופציעות ספורט הן חלק בלתי נפרד משגרת אימונים. בנוסף, המאמנים שצריכים להתפרנס מכמות גדולה ככל האפשר של מתאמנים מעודדים אמרות מוטעות כגון: "כל אחד יכול לעשות מרתון".
יתכן כי לא מעט מהם נתמכים על ידי ספונסרים מתחום הספורט אשר מספקים להם ציוד, מזון ומידע שמתאים להשיא את רווחיו של הספונסר והמאמן, לעתים יתכן על חשבון צרכיו, כושרו ובריאותו של המתאמן – חומר למחשבה.
מה גורם לספורטאי הסיבולת לסבול?
בישראל אין גוף המפקח על מי שמכנה עצמו מאמן ספורט ומחייב אותו להתעדכן או לעשות השתלמויות, וכך הידע הישן שקיים לפעמים אינו תקף. לדוגמה: תאוריית "חלון ההזדמנויות" של צריכת חלבון כשעה לאחר אימון, שכיום ידוע שאינו נכון ואינו רלוונטי.
הדבר אינו שונה אצל המתאמנים ללא המאמן. אלה לעתים שואבים את הידע והמידע שלהם ממקורות שונים ומהאינטרנט. גם המידע הזה עלול להיות מונע על ידי אינטרסים כלכליים ושיווקיים, מוטעים או סתם מיושנים.
התחרותיות, הלחץ, ותפיסת הביטחון עלולים להזיק לבריאותנו
לכל הדברים הללו מתווספים גורמים נוספים המאפיינים את חובבן ספורט הסיבולת. הראשון הוא התחרותיות האישית והרצון לשיפור מתמיד בהישגים. אם רצתי 10 קילומטר ב-60 דקות, הרי שבתחרות הבאה אני חייב לרוץ את זה ב-55 דקות.
השני הוא הלחץ החברתי והסביבתי מצד החברים לאימונים והמאמנים להגדיל ולהאריך את המרחקים. עשית תחרות ריצה ל-10 קילומטר? מה עם חצי מרתון? מה עם מרתון? מה עם איש ברזל? אולטרה? הגורם השלישי הוא תפיסת הבטחון הנבנית. אם הצלחתי בתחרות למרחק כזה, למה שלא אנסה גם תחרות למרחק גדול יותר וכו'.
כתבות נוספות בנושא:
> לכל הכתבות של רן אפק
> מה צריך לדעת לפני שמחליטים להתאמן למרתון?
כתוצאה מכך, מתפתח אב טיפוס של מתאמן שנוטה להיפצע ומאמין שאין אפשרות להתאמן בספורט הסיבולת לאורך זמן מבלי להיפצע. שגרת חייו מורכבת מכניסה ויציאה מפציעות. משפטים כמו: "ככה זה אצל כולם", ו"אפשר להרגיש כאב, אבל זה לא סבל", לקוחים מאותו הלקסיקון, ונובעים מחוסר בחוש ביקורת, הרס עצמי וסביבה מעוותת ומתעתעת.
מתאמן כזה אינו מצליח לראות כל יתרון באימונים נורמליים ושלווים שלדעתו אינם מקדמים אותו, והוא חי בתודעה כוזבת שעליו להתאמן כמו "מקצוען". בכך הוא אינו מבין כי הוא נוסע מתמיד על הטורים האדומים במד הטורים, והפציעה הבאה היא רק עניין של זמן.
אפשר למנוע פציעות עומס בספורט הסיבולת. פציעה אינה מעידה על אימון איכותי יותר, אלא על העמסה מיותרת. גם באימונים מתונים ורגועים למרחקים סבירים אפשר לשפר תוצאות לאורך זמן.
למי שלא אצה לו הדרך ומטרתו לשמור על בריאות טובה ושגרת אימונים קבועה לאורך השנים, אלו בדיוק האימונים היחידים הדרושים. בניגוד לספורטאים מקצועניים, אנחננו נשאיר רק לחלומות שלנו את ההימנון הישראלי בעודנו עומדים על הפודיום פצועים, עטופים בדגל, וממררים בבכי של אושר.
