מי שאוהב לטפס, בריצה כמובן, זה בשבילו – Skyrunning (סקאירנינג) או בעברית בתרגום חופשי, ריצת שמיים. מדובר בשם חדש יחסית לסוג תחרות עם רקע עשיר דווקא והתחרויות הללו פופולריות מאוד בהרי אירופה, בעיקר בדולומיטים האיטלקיים והאלפים הצרפתיים, אך הן גם תופסות תאוצה ביתר העולם ובפרט בהרי הרוקי בארה"ב.

מבט על Mt. Rainier מפסגת Old Snowy, שטפסתי "רק" 1500 מטר מצטבר בשביל להשיגו | צילומים: אור שילון

האגודה המודרנית, International Skyrunning Federation, נפתחה בשנת 2008 כדי לנהל את סוג התחרות שכיום משתתפים בו יותר מ-30,000 איש בשנה ברחבי העולם. בדומה לתחרויות איש ברזל, הסקאירנינג הינו איגוד עם סטנדרטים מאוד ספציפיים לתחרויות הרשמיות, אלא שבניגוד לאיש הברזל זהו ארגון ללא מטרות רווח. התחרויות מתרחשות מעל 2,000 מטר גובה וישנם סטנדרטים שונים של טיפוס לכל אחת משלושת הרמות.

הסוג הראשון הוא קילומטר אנכי, שמבחינת הגובה המצטבר ההגדרה מובנת מאליה, אלא שמבחינת המרחק זוהי תחרות טיפוס בלבד. אסור שהתחרות תכלול יותר מ-5 ק"מ מרחק, כלומר לפחות 20% שיפוע ממוצע של טיפוס. בדרך כלל השיפוע הממוצע הוא יותר קרוב ל 30%.
הסוג השני הוא תחרות סקאי (Sky) המוגדרות עד מרחק של 42 ק"מ עם טיפוס מצטבר של בין 2,000-4,000 מ'. הסוג השלישי הוא מקצה האולטרה של תחרויות בין 50-80 ק"מ עם טיפוס מצטבר של לפחות 2,500 מ'.

בריצה של 6.5 שעות באיזור Leavenworth, WA

זה כנראה לא מפתיע, אבל זהו אופי התחרות האהוב עלי. אפשר לרוץ זמן רב יחסית בתוואי קשה, אבל בלי ריצה בלילה. בלילה לא רואים את הטבע הנפלא שנמצאים בו בתחרויות אלו, ולכן בשלב הזה אני משתדל להשאר באור יום כל עוד אני יכול.

כתבות נוספות בנושא:
> לרוץ את החלום האמריקאי
> נעולים על זה: איך קונים נעלי שטח?
> הטיול המושלם לרץ שטח

באמצע ספטמבר אשתתף בסיכום סבב הסקאירנינג העולמי למקצה האולטרה. קיליאן ואני, וכמובן רבים וטובים אחרים ותגיע לשם הרמה הגבוהה ביותר בעולם. התחרות נקראת The Rut והיא נמצאת בביג סקאי (Big Sky), מונטנה, אתר הסקי הגדול בארה"ב. המרחק הוא 50 ק"מ עם 3,000 מ' טיפוס. התוואי: מאוד טכני. כמצופה.
אני מאוד סקרן לראות איפה אני עומד ביחס לרמה הגבוהה ביותר. בכל תחרות שהשתתפתי בה בקולורדו הגיעו בודדים מהרמה הבכירה. כאן תהיה לי הזדמנות להתחרות עם "כולם". אמנם זאת השנה הראשונה בחיי שאני מתאמן ברצף, אבל אני מרגיש עכשיו בריא ובכושר טוב. אני כותב את זה יום לאחר ריצה של שש שעות וחצי עם הרבה טיפוס – טרק במרכז מדינת וושינגטון שלוקח בדרך כלל שלושה ימים.

אני שם איפשהו על השביל היורד מ Mt Pugh, 1800 מ' מהנהר שלמטה

בעצם, אני מרגיש בכושר מצויין, הכי טוב שהייתי בו בטיפוס לפחות. אם הזוית מתאימה אני מטפס 25 מטר בדקה – קצב שאני יכול לטפס בו חצי שעה באימון. יש כאלה שאולי אפילו יאמר להם משהו. בשבוע טוב אני גם רץ 20 שעות, זה כנראה יאמר משהו למעט יותר אנשים. לסיכום, אין לי תירוצים לגבי אימונים ואני מוכן עוד כמה שבועות לראות איפה אני עומד. התקווה הגדולה שלי – לסיים בעשיריה הראשונה. אני מתוודה. זו המטרה שלי.