לקריאת טור 01 של אבי פרידריך | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 | טור 07| טור 08
לפני ארבע שנים, כשנכנסתי לכל שיגעון ספורט הסבולת, ניגשתי מהר מאוד לכל מיני תחרויות, מרתונים, טריאתלונים ואירועי ספורט. מאחר והייתי חדש ולא הכרתי את העולם המדהים הזה, הייתי "משתתף" בתחרויות. לא עניין אותי מהירויות, זמנים וכו'. פשוט הייתי ניגש לתחרויות כאל אירועים חברתיים, והמטרה היחידה שלי הייתה לסיים כאשר אני עומד על שתי רגליים וכבר לאחר כמה שעות אני מאושש.
איך אפשר לסרב לילד שרוצה להתחרות? | צילום: באדיבות אבי פרידריך
תמיד היה לי ברור מראש שאין לי אפילו מה לנסות "להתחרות" כי אני חדש בתחום, כבר לא צעיר (הייתי לקראת גיל 40) , כך שאין לי כל כך במי או במה להתחרות. בנוסף, תמיד היה (ועדיין) קיים בי הפחד להגיע לקצה גבול היכולת, בעיקר הפיזיולוגית. הפחד הזה שייגמר לי הכוח, שייגמר לי האוויר, שיתחילו לי כאבים, שאפצע, שפתאום אקרוס ואתמוטט. לכן תמיד נתתי 75-80% מעצמי, תמיד השארתי כוחות ספייר למקרה ו…כן, התאמנתי הרבה, אבל לא לפי תכנית מסודרת או משהו – פשוט לפי הידע שלי ולפי היכרותי עם עצמי.
המעניין הוא שתמיד חיפשתי את האימונים והתחרויות הארוכים יותר. מיד קפצתי לאיש ברזל מלא בישראמן ולריצות אולטרה של 70-80 ו-100 ק"מ. מעולם לא התחריתי בחצי מרתון, מעולם לא התחריתי באופן מלא בחצי איש ברזל.
למה? כי מנטלית היה לי יותר קל להתמודד עם המרחק ולסיים תחרות "בזמני הפנוי" ללא לחץ זמן… אז הולכים קצת ברגל, עושים הפסקה וכדומה.
וכמו שסיפרתי בבלוגים הקודמים, לפני שנה בני הבכור איתי בא אליי עם הרעיון להתחרות השנה בגיל 17 בלבד בחצי ישראמן, והוא רוצה "להתחרות" בי. כאן בעצם נולד לי הרעיון לגשת לראשונה לחצי ישראמן ב"מוד" תחרות. לא להתחרות באחרים, אלא להתחרות בעצמי, לראות עד לאן אני יכול למתוח את קצה גבול היכולת שלי, מנטלית ופיזית.
כיום אני מתאמן בתכנית אימונים מסודרת וקפדנית מאוד עם מאמן טריאתלון צמוד, שמכין אותי ואת הבן שלי לישראמן 2018. עבורי אישית מדובר בגילוי עולם חדש, פתאום אני מבצע אימונים מאוד עצימים, פתאום התחלתי לעבוד עם שעונים, מספרים, גרפים – עולם מרתק שלא הכרתי לפני כן.
יש סיכוי שבמרחקים הארוכים היה פחות קשה. אבי פרידריך | צילום: באדיבות אבי פרידריך
הרבה אומרים לי "אבי קטן עליך, הרי כבר סיימת שני ישראמנים מלאים, עשית אולטרה-מן, אז מה זה חצי בשבילך?" לכאורה הם צודקים, אבל תכל'ס – זהו ההבדל הגדול בין להשתתף ולהתחרות בתחרות. כאשר אתה ניגש לתחרות בקטע של להתחרות (בעצמך כמובן, שיא אישי), אתה בעצם משחק על קו דק מאוד של קצה גבול היכולת שלך, גם מנטלית וגם פיזית – ובכך הסיכוי להיפצע בדרך הרבה יותר גדול והסיכוי שלא תסיים את התחרות, כי הגוף או הנפש פשוט יקרסו, גבוה מאוד. האם אני מפחד או חושש מכך? בהחלט כן, ככל שאני שוקע יותר באימונים העצימים והאינטנסיביים, אני יותר ויותר מבין, כמה קשה "לשחק" עם הגבול הדק הזה.
אבל זה לא מוריד אותי מהעניין, להפך. האדרנלין כבר זורם בגוף, המחשבות לקראת הישראמן עוברות בראש יום יום, באימונים אני נדהם לגלות לאילו יכולות הגוף והנפש שלנו מסוגלים להגיע. יש ימים טובים ויש ימים פחות טובים, יש אימונים מוצלחים ויש אימונים פחות מוצלחים, אבל לבסוף זו ההתמכרות שלנו – Made for the Distance. חברים, בלי לחץ, מי סופר? אבל עוד 14 שבועות בלבד לישראמן 2018.
לחצו להרשמה לישראמן אילת 2018
