לפני 7 שנים קובי אורן נרשם למרוץ האולטרה מרתון "חוצה ארץ", והתכונן לאירוע הריצה הראשון בישראל למרחק של 160 ק"מ. מארגני המרוץ אמרו לו ולשאר המשתתפים, שבכל 3 קילומטרים לאורך המסלול יוצבו תחנות הזנה כך שאין צורך בתיק הריצה שהוא היה כל כך רגיל אליו כרץ שטח. "כדי להתכונן למרוץ ללא תיק החלטתי להתאמן על מסלול מעגלי של 3 קילומטר בשדות רמת ישי", נזכר קובי אורן, "התאמנתי ואהבתי את זה. באופן אירוני במרוץ עצמו לא היו בסוף תחנות והייתי צריך לרוץ עם תיק, אבל הרעיון של ריצה במעגלים נבט בי".

איך מגיעים למצב של לרוץ כל כך הרבה במעגלים? | צילום: באדיבות קובי אורן

עוד כתבות אולטרה בשוונג
מה ההבדל בין מרתון לאולטרה מרתון?
מדוע אף אחד לא הצליח לסיים את המרוץ הקשה בעולם?
איך מתמודדים עם משברים באולטרה מרתון?

שילוב בין ריצה למדיטציה

מאותה שנה הפך קובי אורן מרץ אולטרה בשטח לרץ רב-יומי. במלים אחרות, הוא ויתר על הנופים שבחוץ כדי לראות טוב יותר מה יש בפנים. ואם אתם שואלים את עצמכם מה גורם לבן אדם לצאת לאתגר ריצה של 5,000 ק"מ ב-52 ימים, כל זה בהקפה אחת של של 883 מטר בקווינס שבניו יורק – כנראה שזאת התשובה.

מאז שהפסיכולוג בן ה-46 מטבעון הבין שזה התחום שבו הוא רוצה להתמחות כרץ, הוא בנה את עצמו בצורה הדרגתית ואחראית כדי להגיע ליום הזה, רגע לפני שהוא טס לניו יורק כדי להשתתף במרוץ "ההתעלות העצמית" למרחק של 3,100 מייל. המרוץ הזה נוסד ב-1996 על ידי הגורו ההודי סרי צ'ינמוי, שדגל בשילוב בין ריצה למדיטציה ובתרומה הגדולה של חציית הגבולות הפיזיים לנפש. רוב הרצים שהצליחו לסיים את המרוץ הזה מאז ועד היום (כ-40 רצים) היו תלמידיו של צ'ינמוי שהלך לעולמו ב-2007. הוא השאיר מאחוריו תנועה בינלאומית, שמארגנת עשרות מרוצים מדי חודש ברחבי העולם, כשהדובדבן שבקצפת הוא מרוץ ההתעלות העצמית בניו יורק, שהוא גם המרוץ הרשמי הארוך ביותר בעולם.

המטרה היא לסיים את המרחק המטורף הזה ב-52 ימים, וזה אומר שכדי לשאוף לעשות את זה בצורה מחושבת (מבלי לשאוף לשבור שיאים) צריך לרוץ לפחות 100 קילומטר ביום. המרוץ פעיל במשך 18 שעות ביממה, מ-6 בבוקר ועד חצות ואי אפשר להמשיך לרוץ או להשלים קילומטראז' מעבר לשעות אלו. מי שמחזיק בשיא המרוץ הוא אשפריהנל פקה אלטו מפינלנד, שלפני שלוש שנים השלים את המרחק ב-40 ימים ו-9 שעות. כמו רוב המנצחים האחרים במרוץ הזה, שמו הפרטי המקורי הוחלף בשם בשפה הסנסקריט, אותו קיבל מסרי צ'ינמוי.

צריך להגיע למקומות נפשיים מסוימים כדי לשגשג. קובי אורן | צילום: באדיבות קובי אורן

"אני לא בא מאותה גישה, הגישה שלי היא יותר מערבית", מסביר קובי אורן, "אני אולי היחיד מבין הרצים שם שלא הכיר אותו אישית (הכוונה לסרי צ'ינמוי, ד.ב), אבל אני כן מתחבר לנושא של ריצה במעגלים שבה מגיעים למקומות נפשיים מסוימים כדי לשגשג". עוד משהו שיבדיל בין אורן לבין רוב המשתתפים, אם לא כולם, הוא הרגלי התזונה: "האירוע הזה הוא בגישה בודהיסטית, ולכן התזונה היא טבעונית בלבד. ואני אצטרך לדאוג לעצמי לחלבון מן החי, אבל אסור לי להשתמש בו במטבח של התחרות, אליו מותר להכניס מזון טבעוני בלבד".

"שואלים אותי למה אני לא רץ בהרים, אבל אני חוצה יבשות"

אחרי שנים שבהן צבר ניסיון והצלחות, קובי אורן ניגש לאתגר של חייו. עם אותה ההבנה שהריצות במעגלים עושות לו טוב, הוא התחיל "בקטן" עם מרוץ מעגלי של 24 שעות בארץ, המשיך במרוץ של שלושה ימים ביוון ומשם הוא רק טיפס למעלה דרך ניצחונות במרוצים של 6 ימים ו-10 ימים בצרפת ובדרום אפריקה. המקום "הכי רחוק" שהוא הגיע אליו היה ריצת 1,000 מייל (1,600 קילומטר) וזה עדיין פחות משליש ממה שהוא שואף לעשות בקיץ הקרוב בניו יורק.

אז איך מתכוננים ללא נודע? למרחקים שהוא מעולם לא התקרב אליהם? "מצד אחד זו הפתעה מוחלטת", הוא מסביר, "אבל בכל פעם שיש הפתעה אני אומר לעצמי שכבר הייתי בנקודה הזאת. המרוץ האחרון שהשתתפתי בו בדרום אפריקה בשנה שעברה היה מרוץ חשוב. זה היה מרוץ על בטון כמו שיהיה בניו יורק, וכך נחשפתי לכאבים גדולים ברגליים ובגב, וזה כאב שמנתק אותך ולוקח אותך למקומות רעים. ואז אתה אומר לעצמך שאתה הרי נהנה מהריצה אז למה צריך להמשיך בסבל מתמשך? אז בדרום אפריקה אחרי כמה ימים הגוף התרגל לבטון וזה יתרון גדול שיכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה".

אסור לעשות טעויות

על תכנית המרוץ שלו ועל התרחישים שעוברים בראש אומר אורן: "אני חושש ממקומות אקסטרימיים, בניו יורק היו מקרים של חמסינים, הנושא של ההתמודדות עם חום הוא דרמטי. יש טעויות שאפשר לנסות להשתקם מהן ויש טעויות שאי אפשר להשתקם מהן. אני לא יכול להתייבש או לחטוף מכת חום כי במקרה כזה אי אפשר לתפקד יומיים. אנחנו מדברים על 100 ק"מ כל יום במשך חודשיים. אני אומר את זה ואני לא מאמין. אני לא יכול לעשות טעות שהיא לא הפיכה. אם קצת כואבת לי הרגל ועשיתי 98 ק"מ מתוך 100 זו טעות הפיכה. אם עשיתי 110 במקום 100 יכול להיות לזה מחיר שאני לא אוכל להכיל".

"יש טעויות שאי אפשר להשתקם מהן" | צילום: באדיבות קובי אורן

עד היום קובי אורן יצא לכל התחרויות שלו לבד, או כפי שהוא מגדיר זאת כחפ"ש (חייל פשוט). במרוץ הארוך בעולם, הוא לא יוכל להרשות לעצמו להיות גם זה שמכין את האוכל ומכבס את הבגדים. זו הסיבה שלכל המשתתפים במרוץ "ההתעלות העצמית" ל-3,100 מייל יש צוות סיוע. אורן היה שמח לצוות, אבל במקרה הטוב הוא ככל הנראה ייאלץ להסתפק במסייע אחד בגלל העלות הגבוהה של ההשתתפות במרוץ. זו הסיבה שהוא הקים פרויקט גיוס באתר מימונה. "חשוב לי להדגיש שפרויקט המימון הזה הוא לא אירוע צדקה, הוא נועד כדי שאני אוכל לממן את הסיוע. המארגנים אמרו לי שמי שלא מגיע עם צוות מסייע, זו לא שאלה של אם הוא יפרוש אלא מתי הוא יפרוש".

ואם כבר שואלים שאלות, יהיו בטח הרבה אנשים שקוראים את זה וישאלו "למה?", מילה אחת שקובי אורן שומע כל כך הרבה. "ה'למה' שלי משתנה. אני לא בטוח שכשהתחלתי לרוץ ה'למה' שלי היה כי אני אוהב לרוץ מהר, זה קשור למקומות הנפשיים שאני נפגש אתם והעובדה שאני לא יודע למה לצפות. לפעמים שואלים אותי למה אני לא רץ בהרים, רואה נופים וחוצה יבשות. אבל אני כן חוצה יבשות, מבפנים. הריצה שלי היא ריצת עומק, אני מגיע ליבשות אחרות. יש הרבה קשיים ולפעמים אתה שואל את עצמך 'זה אני?' אבל ברמה הרוחנית אין מסע יותר משמעותי. לכן אם תשאל אותי איך אני מרגיש עכשיו. אני מתרגש ומרוגש, אבל המילה מבואס גם קיימת. אני הולך לחצות יבשת שמעולם לא חציתי. כולי בתוך הדבר הזה. המשפחה שלי תשלם מחיר מאוד גדול, גם כלכלי כי אני מפסיק את העבודה, וגם להישאר לבד עם 4 ילדים בחופש שזה מה שאשתי תעשה.

חוויה פנימית ולאומית. קובי אורן | צילום: באדיבות קובי אורן

"החוויה שאני אעבור תהיה חוויה פנימית ולאומית. לפני 4 שנים חוויתי אנטישמיות בתחרות בצרפת וניצחתי, עליתי לפודיום עם דגל ישראל. זה שווה, ועובדתית המדינה שלנו מוכרת בצורה חיובית. ציונות היא מילה מיושנת, אבל אני מארגן לעצמי כובעים עם דגל ישראל, אני רואה את עצמי כנציג ישראלי וזה מעניק לי סיפוק מטורף. זה משהו שמעצים אותי מאוד וברמה האישית, ברור שהחוויות שלי מפתחות אותי. התמחיתי 7 שנים כדי לעבוד עם ילדים ומבוגרים. חלק מהמטופלים שלי יודעים מי אני ולכן הם הגיעו אליי. ברור שהחוויות שעברתי עם תהומות, העניקו לי כלים להתמודד עם קשיים של אנשים. אני מקבל מזה המון לא רק כפסיכולוג אלא כאבא, איש משפחה, אחרת לא הייתי מוכן לשלם את המחיר הזה".