זהו, גם אני הגעתי לשלב הזה שהבן שלי צריך לעבור מבחן בטקוואנדו והוא לחוץ לפניו
מאת:מיכל יערון
זה התחיל בכאב בטן מהבוקר והמשיך בטלפון מבית הספר. עד אז עדין לא קשרתי בין הכאבים למבחן המתקרב. כשכל הצהרים הוא החזיק את הבטן ולא רצה לאכול, עלה בי החשד. כשאמרתי שתיכף יוצאים מהבית ושילך להתארגן, או אז הוא כבר אמר בברור: "איזה פחד המבחן היום, מה יקרה אם לא אצליח?". כמו כל אמא טובה אספתי אותו בין ידי, נישקתי וניסיתי לפתח שיחה על רגשותיו. קצת הסברתי על הלגיטימיות של ההרגשה הלחוצה, והסברתי שללחץ יש תפקיד חשוב בחיים. שאלתי: אם לא תצליח, כמה זמן תרגיש רע? ומה באמת יקרה? והרי זה יעבור ו…. ובכן הוא לא באמת הקשיב. התלבש אט אט ויצאנו למבחן (איך אומרים: הסנדלר הולך יחף..).
כשהשארתי אותו לבד למבחן, תהיתי ביני לבין עצמי מה אני מרגישה. האם אני מצפה להצלחה? האם העברתי מסר ישיר או עקיף של ציפייה לתוצאה מסוימת? ואיך ארגיש אם לא יצליח כמו שהוא מצפה? וביחס לחבריו, האם יהיה טוב מהם או לא? ואיך ארגיש מול כל ההורים? ביני לבין עצמי החלטתי שאחרי המבחן נלך לאכול יחד במסעדה בכל מקרה שלא יהיה, עם הבגדים של הטקוואנדו. במסעדה אני אשוויץ בו, בעיקר על זה שהיה לו מבחן ועל אף החשש – הוא הלך אליו בזקיפות קומה.
רבות אני פוגשת את השאלה הזו מהורים: "מה להגיד לילד כשהוא לחוץ?", "מה אומרים לילד לפני תחרות?" ועוד וריאציות שונות על השאלה.
אין מתכון לתשובה נכונה לילד שלחוץ לפני תחרות, משחק או מבחן. הדבר תלוי בצרכים של הילד ובקשר שלנו עם העיסוק שלו בספורט. כמובן שהגיל והמעמד גם להם מקום, אך יותר מכל, מה שחשוב היא עמדתנו הפנימית. ילדים קוראים שפת גוף ומסרים לא מדוברים לא פחות מאשר את המילים היוצאות מפינו (להרחבה: מה נאמר ומה נשמע). ילדינו הפרטיים, מכירים אותנו לפני ולפנים, גם אם הם לא מראים לנו את זה. רבות אני פוגשת הורים המתארים את התנהגותם האחת ("לא אכפת לי הניצחון, העיקר שיחק") ושומעת מילדיהם את "האמת" על מה שהילדים יודעים שהם מרגישים ("ההורים שלי מאוד חשוב להם שאנצח ואם אני מפסיד אז אני רואה על הפנים שלהם שהם לא מרוצים ממני"). חשוב מאוד לבדוק עם עצמנו מה אנו באמת חשים אל מול הכישלון האפשרי של ילדינו, ומה אנו חשים אל מול כשלון בכלל, ואל מול כישלוננו האישי האפשרי?
אליפות ישראל במרוצי שדה- למצולמות אין קשר לכתוב במאמר
אם כן, בואו אהיה פרקטית:
ראשית, היו אתם רגועים. בדקו עם ילדיכם מה הוא רוצה מכם לפני תחרויות. האם לדבר איתו או להשאירו לבד, האם עצה או רק הקשבה? ככל שהילד או הנער גדולים יותר הם יודעים מה צרכיהם.
שנית, היו נעימים וחשבו עליו ועל האומץ שהוא מפגין. השתדלו להשאיר את החששות שלכם בצד. פחד מהפסד הוא פחד נרכש (לא מולד), ולכן לנו ההורים ולחברה בכלל יש מקום מאד משמעותי בעיצוב היחס שיש לילדינו לכישלון.
שלישית, עשו עבודה עם עצמיכם על המקום שההפסד תופס בחייכם. הפרידו בין ההורות שלכם לבין ביצועיו של הילד במצבי מבחן. לא כל מבחן של הילד הוא מבחן לטיב ההורות שלכם. למדו לכבדו ולקבלו ללא תנאי ולא להיות חלק מהמערכת המתאכזבת מולו. ילד שיודע שיכבדו אותו בכל מצב יצליח יותר.
כבדו את הדרך, המאמץ והמוכנות להימדד ולא את התוצאה בלבד. ללא קשר לתוצאה, קחו את ילדיכם לצ'ופר אחרי מצבי מבחן קשים. לא צריך להיות קשר בין ההצלחה לבין הכבוד שאנו רוכשים להם על המאמץ.
בלוג של מיכל יערן בשוונג- טיפ שבועי
מיכל יערון
פסיכולוגית ספורט מהמובילות בארץ קרוב ל-20 שנה. הובילה את הצד
המנטאלישלכמה מההצלחות הגדולות של הספורט הישראלי, יחידים וקבוצות.
מלווהספורטאיםוספורטאיות בכל הגילאים ובכל הרמות.
