אביעד, בחור בן 29 שלעולם ישאר ילד. עצמאי בתחום השיווק והמסחר. מדריך רכיבת שטח בדימוס. היפראקטיבי שאוהב לבשל ואוהב לנצל כל דקה ביממה. הסיפור שלו הוא לא עוד סיפור של מישהו שיורד בגדול. הסיפור שלו הוא על הדרך המיוחדת בה בחר, האחריות שלקח על חייו, היכולת המדהימה להציב מטרה ולתת את המיטב שבך כדי להשיגה. זוהי דרכו
מאת: הילה לביא ולירן גלפנד
מהרגע שהחליט לקום ולעשות, פעל לשינוי מהותי בכוחות עצמו. לא עוד תכנית ריאלטי. לא עוד דיאטת בזק. רק בשנת 2006 הבין אביעד שהוא חי חיים לא בריאים ללא תכלית ואף מסוכנים. באותה תקופה הוא שקל 130 ק"ג, עישן נרגילה לפחות 4 שעות בכל יום, נהנה מארוחות ענק, ממתקים כיד המלך, מסעדות, אלכוהול.
אביעד לפני השינוי
אביעד: "הבנתי שאני חי חיים לא בריאים ללא תכלית ואף מסוכנים. כבר לא התאפשר לי לקנות בגדים בחנויות רגילות, שלא לדבר על התפקוד היומי שכלל בין היתר שריכת נעליים".
באותו זמן, חבר טוב שלו, שניהל אורח חיים הדומה לשלו, רכב על אופניים, חש לפתע לא טוב ונלקח לבית חולים. לאחר בדיקה מקיפה הרופא בישר לו שהוא היה במרחק של שניות/דקות מהתקף לב, (בגיל 23 בערך). באותה נקודה גמלה בליבו של אביעד ההחלטה שהוא יכול אחרת. למצב הזה הוא לא יגיע.
את תהליך השינוי התזונתי החל לעשות לבד, תוך שהוא קורא וחוקר את כל נושא התזונה ברשת ומספרים. "החלטתי להתבסס על דיאטה שמבוססת בעיקר על אכילת חלבונים (אני מאוד אוהב בשר) ללא פחמימות כמעט, שבדיעבד אחרי כמה שנים התברר לי שזוהי דיאטה מוכרת בשם אטקינס. הבנתי שנחוצה לי גם פעילות ספורטיבית מסוימת ובזמנו הדבר היחידי שיכל להעניק לי מוטיבציה באימון היה אופניים. הלכתי ורכשתי זוג אופניים משומשים בכמה אלפי שקלים בידיעה שאשתפר ואוכל להנות מהם גם ברכיבות מקצועיות יותר בעתיד."
מ-100 קילו ל-100 ק"מ
בשנת 2008 עבר אביעד תאונה אשר הותירה אותו עם פציעות מאוד קשות שריתקו אותו במשך חודשים לבית. הפציעות גרמו לעצירה בדיאטה ואף לעלייה במשקל. באותה תקופה כבר הגיע ל100 ק"ג.
אביעד: "בשל היותי מרותק לבית צפיתי בהרבה סרטונים ביוטיוב ובטעות הגעתי לראות סרטונים של "איש הברזל" שבזמנו החשבתי אותם למשוגעים ועם זאת העלו בי הערצה ואהדה במיוחד כשראיתי את המנצחים מתגלגלים עם ילדיהם הקטנטנים בקו הסיום באליפות העולם קונה הוואי וגרמו להזיל דמעה מהתרגשות. התעוררה מחשבה בראש "אני אהיה איש ברזל". כחלק מהתהליך השיקומי לפציעתו בהמלצת הרופאים והפיזיותרפיסטים התחיל אביעד בחיזוק שרירים בהתנגדות משקולות ושחייה. לאט לאט ובזהירות אימץ את שתי הפעילויות האלו לשגרת החיים שלו. הפך לשחיין חובב ומפתח שרירים בהתהוות.
"חבר המליץ לי לרוץ כחזרה לשגרת הדיאטה וירידה מהירה יותר במשקל. "תרוץ תרוץ תרוץ " הוא אמר לי. באותם הימים 500 מטר ריצה נראו לי כמו משימה כמעט בלתי אפשרית לביצוע, אך פה הנקודה, פה האתגר. החלטתי לרוץ לפארק – 200 מטר ריצה בקושי 500 מטר הליכה עוד 300 מטר ריצה 500 מטר הליכה וכך הלאה."
עברו חודשים, מרחקי הריצה שלו החלו ועלו עד לכ 12 ק"מ יומיים. הכושר הגופני עלה והגוף התחזק מאוד.
ריצת אימון לקראת 100 ק"מ
אביעד: "הבנתי שאני מסוגל להחזיק מרחקים יפה ואפילו להנות בריצה ולכבוש יעדים. תוך כדי המשך שיטוט ברשת על איסוף חומר לאימונים תזונה ודיאטה נתקלתי בפרסומת למרוץ גלעד 5 ק"מ ולמרוץ צהלה10 ק"מ. זה קרץ לי מאוד. ימים ארוכים הפכתי בדבר, לא יודע איזו חוצפה בכלל יש לי – אביעד 130 ק"ג של שומן נרשם לתחרות ריצה של ספורטאים ואצנים.
המרוץ הראשון בחיי היה מרוץ גלעד – 5 ק"מ שאני חושב שסיימתי בפחות מ 20 דקות (אם אני זוכר טוב) אך לא ידעתי מה משמעות הזמן הזה באמת. האמוציות בקו הסיום השתוללו והדמעות מיהרו לזלוג משמחה כשראיתי מאות אנשים עדיין על המסלול נאבקים לסיים.
מרוץ צהלה היה נקודת תפנית חשובה מאוד בחיי. הבנתי שאני רץ מהר והעישון הקשה עלי וממש חנק לי את הגרון כאילו דחפו לי זוג גרביים בקני הנשימה, אז החלטתי להפסיק לשבוע כנסיון, וכך היה. הגעתי למרוץ 10 ק"מ שטח ואפילו הטעו אותנו, כך שרצנו מעט יותר ללא מים. סיימתי שני בקטע בתוצאה של 42 דקות. בדקתי בדפי התוצאות לפחות 20 פעמים. "היה שווה לנסות להפסיק לעשן" אמרתי בלב.”
הגמילה מהעישון
משם הגעתי ההחלטה לאתגר חדש גמילה מעישון לבד. פשוט החלטתי לא לעשן יותר, מה שהקשה על הדיאטה מעט, ואפילו רצתי חצי מרתון תל אביב בתוצאה של 1:24.
במשקל 79 ק"ג (אחרי שהשלתי 51 ק"ג) המשפחה והחברים הבהירו לי שאני נראה לא טוב. הבטתי במראה אין ספור פעמים מהרבה זוויות. האיש השמן עדיין שם. התת מודע פשוט השתלט והיה לי קשה להבחין בין מציאות לאשליה. אך בחרתי להישמע לקרוביי.
התחלתי לפתח גוף ולהעלות משקל ע"י בניית מסת שריר בעיקר במכון כושר. התוצאות מיהרו להגיע ונראיתי ממש חטוב ושרירי בעיני כולם (בעיניי אני עדיין שמן…)
התחילו הרהורים על אתגרים חדשים לעתיד – אני רוכב יפה על אופניים, אני רץ טוב יחסית ואני יודע לשחות… טריאתלון! כן, אני אהיה כמו אותם אנשים משוגעים שמשלבים 3 ענפי ספורט קשים.
נרשמתי והתנסיתי פעמיים במרחק ספרינט. שחייה גרועה ביותר, רכיבה שכל אחד היה מקנא בה וריצה טובה.
תחרות הישראמן קפצה לה כפרסומת במחשב. התחלתי לחשוב על חצי המרחק, למרות שהמסלול קשה מאוד יחסית.ימים ספורים לפני תום ההרשמה נרשמתי. זו גם הנקודה שהחלטתי להפסיק לשתות אלכוהול אשר משבש את חילוף החומרים בגוף וגם
לא מועיל במיוחד לחיי היום יום. הבטחתי לעצמי שבזמן של 6 שעות אני חוזר הביתה מאושר ושמח מאילת. השעון נעצר על 5:58 מדהים. מרגש. וכבר חושבים על ההמשך.
חזרתי להתמקד ברכיבות בשטח בעיקר כהנאה בדאון היל אגרסיבי מדי פעם התחרתי בספרינט וריצות.אני איש של 100!
ראיתי סרט על "הישראלי בחוצה סהרה". מרגש מרתק מעלה הערכה והערצה עילאית. "אולי אהיה רץ אולטרה יום אחד", עוד מחשבה שחלפה במוחי.
מרוץ חוצה ארץ -אולטרה מרחקים ארוכים, שטח, לילה, "זה אתגר" אמרתי לעצמי. מצאתי תוכנית אימונים ולמדתי בכוח ובסבל לרוץ לאט .כן, כן, לרוץ לאט, לאכול ולשתות כניסיון לראות האם אני חזק מספיק לעמוד בכלל בתכנית אימונים שמגיעה ל-150 ק"מ ריצה בשבוע.
החודש הראשון היה מלווה בהרבה כאבים ולבטים האם לפרוש. יום אחד לפני סיום ההרשמה הפסקתי להתלבט אם ארוץ 60 ק"מ או 100 ק"מ ונפלה ההחלטה – נרשמתי ל 100 ק"מ כמה חודשים בודדים טרם המרוץ. החלטתי גם לקחת מאמן כי אין לי ידע כלל על ריצת אולטרה וזה לא הזמן ללמוד כי בעוד חודשים ספורים יריית הזינוק. המאמן הבין שאני משוגע ,פסיכופת וניסה לנפנף אותי כי מה כבר עשיתי? חצי מרתון? ספרינט? חצי איש ברזל? מי אני בכלל ?התעקשתי והתחברנו. לשמחתי הרבה גיליתי עולם שלם מעבר לריצות ואנצור לעד את אשר למדתי מהמאמן הראשון שלי, ראובן מילמן, ומקבוצת יעדים שהעשירו אותי בידע בתחום.
על קו הזינוק (לאחר חודשי אימון מפרכים) המאמן מסתכל לי בעיניים ואומר לי "אתה איש של 100".
את תחילת הריצה חוויתי ביחד עם השקיעה ואת סיומה חוויתי לאחר הזריחה. לאורך המסלול התרגשתי לפגוש בבני המשפחה והחברים. 107 ק"מ של ריצת שטח קשה ואני בשער הסיום עם מקום שני בקטגוריה.
אני נעמד בין מפתן דלתות גן עדן עם ההישג הבלתי נתפס לבין גיהנום עם הפציעות והכאבים הנוראים שגוברים משניה לשניה.
בשל ההחלמה מהפציעות נרשמתי בפעם השנייה לחצי איש ברזל. לאחר חודשיים של אימונים, בקושי סיימתי בזמן של 5:30.
מטריאתלון אולימפי לישראמן המלא
נרשמתי מראש למרחק המלא לשנת 2012 דבר לא יעמוד בדרכי להגשמת החלום עכשיו.אז גם החלה עונת האולימפי. הטריאתלון האולימפי ראשון שלי היה ב 2011 שהיתה מבחינתי שנת התפנית.
כבר בהתחלה באליפות ישראל בדואתלון אולימפי השגתי מקום שלישי כללי וראשון בקטגוריית הגיל שלי. כבר ידעתי איך להתאמן נכון וביעילות. גם בדירוג הכללי לאותה שנה עמדתי על הפודיום כמו במרב התחרויות באותה עונה.
2012, ינואר – פחד מוות! איש הברזל במרחק המלא . מזג אוויר קיצוני, קור עז סביב 0 מעלות ישראמן עם אחד המסלולים הקשים ביותר בעולם ואני על קו הזינוק, יהיה מה שיהיה.
התחרות היתה קשה ואפילו נאלצתי לרדת כמה פעמים מהאופניים ושקלתי לפרוש. עבדתי לאט מאוד, אגרתי כוחות וסיימתי את הרכיבה לאחר ה"נפילה" או ה"קיר" שעד אותו היום לא ידעתי את משמעותו. כשאני מפורק לגמרי ומנסה להימתח ולהתלבש לקראת הריצה, בתוך מסע ההתרגשות הזה אמרתי לעצמי "איזה אושר, נשאר לי רק לרוץ עכשיו מרתון ואהיה איש ברזל!”.
סיימתי בתוצאה שלא ענתה על ציפיותיי – 12:50 – והעניקה לי את התואר "איש הברזל".
כמובן שנרשמתי מראש לשנה הבאה.
ישראמן 2013 – המסלול קשה יותר מאי פעם, אני על קו הזינוק ואני פה לסיים את התחרות. שום דבר מעבר לזה. 13:10 היא התוצאה שבזכותה אני מחשיב את הגשמת החלום שלי כאיש הברזל. אומנם זו הפעם השנייה אך בשבילי זו ה-פעם.
התחרות היתה הרבה יותר קשה והייתי מאומן פיזית הרבה פחות. עבדתי "לאט" מההתחלה – שחיתי בים הלא רגוע והחשוך ונלחמתי. רכבתי לנטפים לאט, שוחחתי עם חברים ושאר מתחרים על המסלול. חישבתי תזונה, מרחקים ושתייה לכל רגע נתון, פעלתי לפי הספר, עצרתי לא מעט פעמים וסיימתי את הרכיבה במסלול הקשה עם רוחות הפנים המתישות בזמן ברוטו של כ-7:48 שעות. לא נתפס לי שום שריר וידעתי שלרוץ מרתון זה לא פשוט אבל זה החלק שעובר הכי מהר. אני אסיים את התחרות.
החברים והמשפחה היו פזורים לאורך מסלול הריצה ודחפו אותי מנטלית אל קו הסיום שכולם הגיעו אליו. רוב המתחרים הוסיפו לעצמם כשעה מהתוצאה של שנה שעברה ואני הוספתי פחות מ-20 דקות.
ישראמן 2013 – עם החברים
בד"כ אני מחמיר עם עצמי ואומר שיכלתי לדחוף יותר ולהשיג יותר. דקות ארוכות מאוד לקחו לי כדי להבין שיש שיפור ומשמעותי. אי אפשר להיות חוצפן זו תוצאה מספקת ואפילו זכיתי לעלות על הפודים גם השנה.
כשאתה מתחרה בתחרויות למרחקים בינוניים וקצרים עוברות בך אין ספור מחשבות "למה אני צריך את זה למה אני מתעלל בעצמי אולי אפרוש קשה לי וכו'.
איש הברזל זו תחרות אחרת ובכל צעד שבו כואב ועולה מחשבה כזו אתה מחייך ואומר "אני ארשם גם לשנה הבאה לא באמת כואב לי”. אתה בדיאלוג עם עצמך ומשכנע את עצמך . זה מה שהופך את הקושי למנטאלי ומייחד אותה מתחרויות אחרות.
ישראמן 2013
אני מקווה להניב תוצאה יפה גם בשוויץ ביולי השנה.
עשיתי הרבה מאוד שינויים קיצוניים בחיי ואני רואה את כולם לטובה ואימצתי לעצמי אורח חיים ספורטיבי מלא תוכן והגשמה עצמית. צריך להיכשל בחיים, חובה ללמוד מאותם כישלונות ולהשתפר.
אני אביעד שוקל 130 ק"ג עד הקבר, בתת מודע אני שמן.
אך אני יודע שאין חלום שלא אגשים, אין יעד שלא אכבוש לא תיהיה משימה שתתיש אותי.
העתיד מלא בחלומות ושאיפות. חשוב תמיד להחזיק מאגר חלומות כדי לשאוף קדימה לאתגר את עצמך בהישגים חדשים הן בספורט והן בחיים אחרת אתה נבלע לשגרה ואף צועד לאחור.
