באחד מהכניסות שלי לשידור, ברשת ב' בימי אליפות העולם בשנחאי, נשאלתי על ידי מנהל מחלקת הספורט של קול ישראל, דני דבורין : "מתי תהיה לנו בריכה נורמאלית לשחייה ומתי נשדרג את מטרות השחיינים מעבר למושג "חצי גמר"? שאלות אשר חייבו אותי לתת תשובות מסודרות
מאת:דוד סיבור
בריכת השחייה במכון וינגייט נבנתה לפני עשרות בשנים.
היא היחידה, בישראל, בה ניתן לקיים תחרות שחיה ברמה של אליפות. הייתי
בבריכה זו בימים האחרונים. יום אחד, בעת משחי הגמר של הגילאים הצעירים
ויומיים בעת אליפות המדינה לנוער ובוגרים. ישבתי במקום שסומן ל"מוזמנים"
יחד עם כמה מוזמנים נוספים. כדי לראות איכשהו את המשחים היה צריך לקום
ולהציץ בין האנשים שעמדו על סף הבריכה בצפיפות נוראית. צופה רגיל פשוט לא
יכול ליהנות מתחרות ספורטיבית! זו גם אחת הסיבות בגללה רבים לא מגיעים
לראות את התחרויות, חוץ מכמה "מכובדים" שבפתיחת האליפות מברכים את
המשתתפים.
צפיפות בלתי נסבלת, לחות וחום, רעש אימים שלא מאפשר אפילו לשמוע את
הכרוז בתחרות ועוד מושמעת מוסיקה רעשנית שלא מאפשרת להחליף דברים עם חברים
וקצת להתרכז במשחים ובשחיינים. כאחד שמלוה את הענף הזה כ- 60 שנים אני חייב
לציין שאליפויות העבר הרחוק שנערכו בבריכת "בת גלים" בחיפה, בפני יציעים
מלאים של 2000 צופים, היו מרשימות יותר. זה היה בבריכה שנבנתה בשנת 1932!
כיום ישנה בריכה אחת בחיפה בגודל של 50 מטר ועוד אחת מקורה, בטכניון, שאין
כל אפשרות להשתמש בה לתחרויות שנמשכות יותר מיומיים. בריכת בת גלים נהרסה
לפני שנים רבות.
הבריכה בשנחאי (צילום: דר' בוקי צ'יש)
בעבר עמדו, רק בתל אביב, לרשות ענף השחייה שתי בריכות של 50 מטרים.
בריכת "גלי גיל" ובריכת "גלית" בהן נערכו אליפויות, משחקי המכבייה, ומשחקי
הפועל. כיום ישנה בריכת האוניברסיטה שבה נערכו תחרויות משחקי הפועל,
המכבייה ו- 8 אומות, אבל היא איננה בריכה תקנית לאירוע בינלאומי. בנוסף,
בעלי הבריכה רואים חשיבות גדולה יותר בשירותי הקאנטרי קלאב מאשר סגירת
הבריכה לכמה ימים של שחייה תחרותית. כך קורה שאין אפילו בריכה אחת מתאימה
בתל אביב!
בירושלים קיימת בריכת "שורש" המקורה, במידה של 50.86 מטרים אשר אינה
במידה ספורטיבית על פי התקנון. הבריכה משמת כיום את שחייני "ירושלים רבתי"
לאימונים. נכון הוא כי לפני מספר שנים ביוזמת מהנדס עירית ירושלים החל
תכנון מתקן שחיה בינלאומי בירושלים. התכנון הגיע לשלבים מאוד מתקדמים. דובר
על בריכה בגודל 50 מטרים ו- 10 מסלולים, בריכה נוספת לאימונים ובריכת
"קפיצות" – הכל כדי שניתן יהיה לקיים בירושלים אירועים בינלאומיים גדולים.
הכל טוב ויפה, אבל כל הפרויקט הוקפא ע"י ראש העירייה והחלומות הוזזו הצדה.
זאת למרות שמשנת 1978 ירושלים הפכה להיות אימפריה של שחייה בישראל! שחיין
ירושלמי שרוצה להשיג תוצאה טובה חייב לנסוע לחו"ל או למכון וינגייט.
הבריכה בוינגייט (צילום: דוד סיבור)
ישנן בארץ עוד מספר בריכות בגודל של 50 מטרים כמו למשל באפיקים, בכפר
בלום, בקרית מוצקין, בנהריה ואולי עוד אחת או שתיים, אבל כל אלה לא מתאימות
כלל לתחרות ספורטיבית. במכון וינגייט נבנית כבר שנים רבות בריכה שמתוכננים
להיערך בה אירועים בינלאומיים. על הבריכה נכתב לפני חדשים בתקשורת והיא
כונתה "כפיל לבן" עקב התנהלות לקויה, תכנון לקוי, תחשיבים כלכליים לא
ראויים וקוביות בטון החוסמות את גישה לבריכה של אליפות של היום. שמעתי גם
שעקב המצב כלכלי קשה, של מכון וינגייט שמתקשה לממן אפילו את שתי הבריכות
הקיימות, לגמרי לא ברור איך ימומן קיומה של הבריכה החדשה שנבנית כבר כ-7
שנים ועוד ידינו נטויה.
היכל השחייה בשנחאי (צילום: דר' בוקי צ'יש)
ומי באמת יממן את הבריכה? רק ספורטאים? קהל רגיל לא יגיע לשם עקב
הריחוק והסיבוך של כבישי גישה. ערכתי בתקופה האחרונה סיורים בבריכות רבות
בארץ בכל הגדלים. נוכחתי לראות תופעות מדאיגות. מסתובבים בשטח מתכננים רבים
שמתחרים על שדרוג ובניה של בריכות ואין כיום גוף שמפקח על הנושא החשוב
הזה. בכל מדינה בעולם, לצד התאחדויות השחייה ישנה ועדה שמורכבת ממומחים
ושמסייעת בהכוונה של בניה ציבורית וספורטיבית ראויה.
אצלנו, כלום! הכל חפשי ופראי! התשתית הירודה של בריכות השחייה בישראל מונעת גם פיתוח ענפי שחיה ומים בישובים רבים נוספים.
דוד סיבור-
שופט שחיה, מאמן לשעבר של נבחרת לאליפות עולם בברלין, מאמן לשעבר של נבחרת
הנוער בשחיה לתחרויות בינלאומיות, מאמן לשעבר של נבחרת לאומית לתחרויות 8
אומות, מזכ"ל לשעבר של איגוד השחיה ופרשן שחיה בקול ישראל
