בכל ארבע שנים, האולימפיאדה – ממלכת אי הוודאות – מספקת לנו סיפורי סינדרלה. בטוקיו, אחת הסינדרלות הגדולות מכולן הייתה אנה קיזנהופר, רוכבת אלמונית שהפתיעה כאשר זכתה במדליית הזהב ברכיבת כביש. בפריס היא תהיה הרוכבת היחידה שחוזרת להגן על תוארה.
לכתבות נוספות בנושא:
רוכבת דנית נפגעה באימון על ידי רכב ונאלצה לפרוש מהמשחקים האולימפיים
"רוכבי האופניים בישראל הפכו לשקופים": 250 נפגעים בתאונות כל שנה
ויתר על פריז: טאדיי פוגצ'אר לא ישתתף במשחקים האולימפיים
בניגוד אליה, שאר הזוכים בזהב בטוקיו, היו כולם כוכבים גדולים בענף. אבל, אנמיק ואן ולוטן שזכתה בזהב בנג"ש וכסף בכביש, פרשה; פרימוז' רוגליץ', האלוף בנג"ש, בחר לא להשתתף; והוועד האולימפי של אקוואדור לא בחר בריצ'ארד קראפאס, האלוף בכביש, כנציג המדינה באולימפיאדה. אז האם יש סיכוי גם השנה לסינדרלה על שני גלגלים?
אופני הכביש היו חלק מהמשחקים כבר באולימפיאדה הראשונה. אריסטידיס קונסטנטינדיס, יווני בעל שפם מפואר, גמע את 87 הקילומטרים מאתונה למרתון וחזרה תוך 3:22 שעות. זאת, למרות שנפל שלוש פעמים וסיים את התחרות על אופניים של מכתיב קצב, לאחר ששלו יצאו מכלל שימוש.
אבל אופני הכביש התקשו לתפוס מקום של קבע בתחרות הגדולה בעולם. עד 1912 לא נערכו תחרויות כלל, כאשר בשטוקהולם מרוצי הכביש חזרו, אולם רק בתור מרוץ נגד השעון. השמות הגדולים בענף, שהיו כולם רוכבים מקצועיים, לא לקחו חלק במשחקים. היה זה כורה זהב אלמוני מדרום אפריקה, רודולף לואיס, שזכה בזהב, לאחר שסיים את 315 הקילומטרים (!) של הנג"ש תשע דקות לפני פרדי גראב הבריטי.
דרום אפריקה חשבה שזכתה בזהב גם ב-1920, אלא שהשמחה שלהם הייתה קצרה. הארי סטנקוויסט השוודי, שבהתחלה סיים שלישי, הוכרז כמנצח לאחר שמזמנו קוזזו ארבע דקות בהן המתין בחציית רכבת. ב-1932 תחרות הכביש נערכה בפעם האחרונה בפורמט של נג"ש, כאשר המרחק הצטמצם עד אז ל-100 קילומטר "בלבד".
ההילוך השלישי
לאחר 40 שנות היעדרות, באולימפיאדת ברלין שוב נערך מרוץ כביש בפורמט הרגיל, ובאמצעות הלהיט החדש – אופניים עם שלושה הילוכים. הצרפתים שלטו בתחרות, ורוברט שרפטייה, שלימים ירכוב בטור דה פראנס, זכה בזהב.
לפני המשחקים במלבורן 1956 היה מועמד ברור לזכייה בזהב – ארקול בלדיני האיטקלי, שהחזיק בשיא הרכיבה בשעה לחובבנים. הוא לא איכזב, ושנתיים אחר מכן, כשהוא כבר מקצוען, הפך לרוכב הראשון שזוכה בזהב אולימפי ובזהב באליפות העולם למקצוענים. בלדיני התגלה כרוכב נג"ש וכמטפס מצוין, וב-1958 ניצח גם בג'ירו ד'איטליה, כשהוא מקדים שמות גדולים כמו שארלי גול, לואיסון בובה והאלוף המכהן גסטון ננצ'יני.
באולימפיאדת טוקיו השתתף רוכב בלגי צעיר בשם אדי מרקס, שלא הצליח לגבור על שאר הרוכבים בספרינט לקו וסיים רק במקום ה-12. גם באולימפיאדה הבאה השתתפו כמה מהשמות הגדולים בהיסטוריה של הענף, ובראשם "הצועני", רוז'ה דה ולאמניק, אחד משלושת הרוכבים היחידים בהיסטוריה שניצח בכל חמשת המונומנטים. אבל באולימפיאדה הוא סיים רק במקום ה-18.
הסיגריה שאחרי. ננצ'יני בטור דה פראנס | צילום: טוויטר
המדליה שלא חולקה
הני קוויפר, מגדולי הרוכבים של הולנד בכל הזמנים, זכה בזהב במינכן, שהיו משחקים שערורייתיים מבחינת הענף. לראשונה לא חולקה מדליית הארד, לאחר שהספרדי חיימה חואלמו נכשל בבדיקת סמים. מקוויפר נמנעה מדליית ארד קבוצתית (צירוף הזמנים של הרוכבים מכל מדינה) לאחר שרוכב הולנדי אחר נכשל בבדיקת סמים. הרוכב הבא שאיבד מדליה בגלל שימוש בסמים היה לאנס ארמסטרונג, מדליסט הארד בנג"ש בסידני. אברהם אולנו הספרדי סיים אז רביעי, אבל לא קיבל את המדליה כי גם הוא נכשל בבדיקת סמים.
שנות ה-80' הובילו לחידוש – שילובן של רוכבות. מרוץ הנשים היה אירוע הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס, ואחד מרגעי השיא של היריבות בין קוני קרפנטר-פיני ורבקה טוויג, שסיימו ראשונה ושניה בפוטו פיניש. בגברים, סטיב באוור הקנדי, כיום המנהל הספורטיבי הראשי של IPT, זכה במדליית הכסף.
העשור הבא הביא עמו שני חידושים נוספים – החזרתו של הנג"ש באולימפיאדת אטלנטה, שהייתה הראשונה בה הורשו המקצוענים להשתתף בתחרות. התוצאה הייתה זכייתו הצפויה של מיגל אינדוראיין בזהב.
לאנס ארמסטרונג. איבד את המדליה | צילום: shutterstock
לאולימפיאדה מעמד מוזר בענף. היא נערכת לרוב בימים שבין הטור דה פראנס, הוולטה אספניה ואליפות העולם. ואולי חשוב מכך, היא נעדרת את המסורת הנלווית למרוצים החד יומיים הגדולים והחשובים של הענף. לכן, לפחות בקרב הגברים, לקח זמן עד שהזכייה בזהב קיבלה משקל הולם. זה קרה בעיקר לאור ההצלחה של רוכבים ממדינות שאינן נהנות מהצלחה אולימפית רבה, כמו ריגוברטו אוראן הקולומביאני שזכה בכסף בלונדון ואפילו גרג ואן אוורמט הבלגי, האלוף מריו.
רשימת הזוכים במדליות כיום כוללת את השמות הגדולים ביותר בענף. קראפאס הוא אלוף הג'ירו, רוגליץ' אחד הרוכבים הגדולים של דורו. קדמו להם אלוף הטור יאן אולריך (זהב וכסף בסידני), אלוף הוולטה אלכסנדר וינוקורב (זהב בלונדון), פביאן קנצ'לארה שהיה מגדולי הרוכבים בשני העשורים הקודמים (זהב וכסף בביג'ינג וזהב בריו), בראדלי וויגינס (זהב בלונדון) וכריס פרום (שתי מדליות ארד בנג"ש).
יאן אולריך עם החולצה הצהובה ב-1997 | צילום: Wikimedia
רשימה מרשימה השנה
בנשים אפשר למצוא בראש הפודיום כמה מהרוכבות הטובות בהיסטוריה: מריאן ווס (זהב בלונדון), ז'ני לונגו (זהב באטלנטה), האלופה היוצאת ואן ולוטן, כריסטין ארמסטרונג (שלוש מדליות זהב רצופות בנג"ש) ואנה ואן דר ברגן (זהב בריו).
רשימת המשתתפים השנה לא פחות מרשימה: רמקו אוונפול, וואט ואן ארט, מתייה ואן דר פול וז'וליאן אלאפיליפ הם רק חלק מהכוכבים שיתחרו (וגם דרק ג'י ומייקל וודס) בגברים, כאשר ווס, דמי וולרינג ולוטה קופקי צפויות לככב בקרב הנשים.
ועדין, כפי שהוכיחה לנו קיזנהופר, ולמשך קילומטרים ארוכים גם עומר שפירא הישראלית, שהעזה לחלום על מדליה והייתה חלק מקבוצת הבריחה, במשחקים האולימפיים – הכל אפשרי.
אנה קיזנהופר | צילום: Sandro Halank, ויקימדיה
