הרעיון לרוץ עם צ’יפ אחד בכל נעל – כמו שציון נגר הוותיק והטוב נוהג
לעשות – במרוצים בהם הוא מקבל צ’יפ נוסף, נשקל על ידי ונדחה כמובן, והצ’יפ
המיותר מוכנס אחר כבוד לנרתיק המצלמה הקטנה, בה נמצאים הסוללות, וכרטיסי
הזיכרון הרזרביים של המצלמה הגדולה עימה ארוץ.

אפשר לחזור ולהתרשם מהחגיגה.

לא מעט דיונים בפורומי ספורט שונים על תקשורת הספורט, וחוסר תשומת לב מספקת
לענפים כמו ריצה למשל, הסתכמו בדרך כלל, שאין ממש תרבות ספורט בארץ.
הרבה פעמים טענתי, שביום שבו נוכל למלא את אצטדיון רמת גן או אפילו
בלומפילד באנשים שירוצו מרתון או אפילו חצי מרתון בארץ, נוכל לומר שאולי
אנחנו מתקרבים למקום הנכון. בינתיים אפילו את אצטדיון וינטר, בקושי נוכל למלא עם רצי מרוץ אחד בלבד –
מרוץ הלילה של נייקי – שנערך כחודש לפני מרוץ הספארי, אותו אנחנו מסכמים
היום.

ברור שהדבר משפיע על היענות גורמים חשובים לארגון מרוצים (עיריות/מועצות מקומיות, משטרה) בסגירת כבישים לצורך זה.לדוגמא הקושי להוציא לפועל בסוף השבוע הקרוב (בו מתפרסם סיכום זה) את
אליפות ישראל בדואתלון ע"ש ניר פורז שנערכת בשנים האחרונות באזור רמת
השרון.

הסיבה העיקרית לכך שהחולצות לא מחולקות עם ערכת המשתתף (מספר משתתף וצ’יפ),
היא כדי לדרבן את הרצים והרצות להחזיר את הצ’יפ ולקבל כנגדו את
החולצה/הטבה המחולקת במרוץ. אולי אפשר לעשות כמו שעושים במרוצים אחרים וליצור שטח חיץ (כולל אולי שטיח בקרה) שהרצים לא יוכלו לעזוב אותו ללא החזרת הצ’יפ. אם בהתקדמות תורים לא נוכל ללמוד משיקגו – אולי נוכל בנושא זה במרוצים
גדולים (מרוץ ר"ג מתקרב להגדרה זו וגם יש בו מספיק מקום ליצירת איזור חיץ
כזה), ללמוד איך מחזירים צ’יפים. הצ’יפ נקשר לנעל עם אזיקונים, ומתנדבים פשוט חותכים את האזיקון ולוקחים את הצ’יפ בקטע שבין שער הסיום ליציאה מאזור הסיום.