מאת:דפנה שב
חברי ריצת השבת, מימין- הובי, אני וקטי. צילום: הובי
באחד המירוצים הראשונים שלי בברלין היכרתי את הובי. הובנר ברנד, בן שישים ואחד, הוא היוזם והמארגן של המרוץ המסורתי לאורך נהר ה"הוול" בשכונת ונזה. המירוץ בונזה יכול להכיל עד 800 רצים וההרשמה נסגרת שבועות לפני המירוץ בשל הביקוש הרב. אבל הובי היה שם עוד לפני שהכל התחיל. כאשר הורסט מילדה, המנהל הראשון של מרתון ברלין החליט ליזום קיום מרתון בעיר, הובי היה הראשון לעמוד לצידו. הובי תמיד התנדב לעזור בארגון ומאז ועד היום רץ את כל שלושים וארבעה המרתונים שהתקיימו בברלין.
באותו מירוץ על גדות הנהר, שהתקיים בעיצומו של הקיץ, כאשר הגעתי לקו הסיום, נשמעה צעקת "כל הכבוד!" בעברית ברורה ביותר. לא היה לי ספק שהיא כוונה אליי. מאוחר יותר היכרתי את קטי, שהסתבר לי שהיא מקושרת מאד לתרבות הישראלית, ויותר מכך לחבר הישראלי שלה. מאז הפכנו לחברות טובות, וקטי הפכה למקור טוב בשבילי על מנת להתוודע לסצנת הריצה בעיר.
קטי היא אחת מיני הרבה רצים שמתאמנים עם הובי. וכך ביום שבת אחד, הצטרפתי לריצה עם חברי הקבוצה. החלק היפה בריצה עם הובי, שהוא תמיד רץ בקצב מאד נוח, כל פעם מגוונים את מקום האימון, ואין תחושה של מחוייבות. לעיתים רצים עם הובי קרוב לחמישים רצים, אבל היה לי המזל (השנוי במחלוקת) להגיע לאימון בונזה, ביום של מינוס שלוש מעלות, אחרי שבוע של שלג. היינו שמונה רצים, המטורפים היחידים, ויצאנו למסלול של 17 ק"מ בקצב נינוח.
האגם הקפוא / צילום: דפנה שב
האנגלית של הובי, צר לי להגיד, לא כל כך טובה. אבל למרות שקטי תרגמה בשבילי את הכל, דווקא הדברים המעניינים התרחשו כאשר לא דיברנו. הוא שאל אותי על המרתון, ואני עניתי וסיפרתי על מרתון בוסטון שלי. הוא חייך ואמר שזה המרתון האהוב עליו,הוא סיים אותו ב 2:37 שעות. כמה דקות אחר-כך רצנו על השביל המושלג לאורך האגם הקפוא, בקו שעברה בו החומה עד 1989. פתאום הגיחה מולנו רצה עם ג’קט ממרתון בוסטון, ושנינו חייכנו ולא היינו צריכים להגיד כלום.
לאורך כל הריצה על קו החומה הדמיוני הובי סיפר לי את סיפורי ההסטוריה. היו שנים שמרתון ברלין בכלל לא עבר מתחת לשער ברנדנבורג, ואיך כולם חלמו שזה יקרה והוא היה שם שזה קרה. הוא הראה לי מקומות אסטרטגיים על האגם בשנים שהיה גבול, וחיילים ירו בכל מי שניסה להתקרב. אחר כך חלפנו על פני שורה של וילות יפיפיות ומפוארות שלפני שנים מנהיגי העולם רכשו לעצמם, ביניהן הוילות של טרומן וסטאלין.
דקות ארוכות אחרי שחלפה מולנו הרצה, היינו רק אנחנו. כאשר הכביש היה חלק מדי או מעבר עם המון שלג, הובי סימן לכולם לעצור ולעבור בהליכה. הוא רץ בנינוחות ועם חיוך תמידי על הפנים. פתאום רץ מולנו בחור לבוש במכנס קצר בלבד, וכל החבר’ה החלו לצעוק ולצחוק.
הובי סיפר שהוא מתאמן למרתון ציריך שיערך באפריל, וזה הולך להיות המרתון המאה ושלוש שלו. הוא יסיים אותו בערך בארבע שעות, ויתלוו אליו המון רצים. באתר האינטרנט של הובי אפשר לראות פירוט של כל המרוצים שעשה עד היום. היעד שלו הוא לרוץ כל שנה בברלין עד שנת 2023, בה יערך מרתון ברלין בפעם ה-50. המטרה שלו הוא אומר, להעביר על ידי כך את ההנאה שלו לריצה לאנשים אחרים.
אני מודה שבהתחלה לא בדיוק הבנתי, איך כל כך הרבה אנשים רצים עם הובי, זה אולי נראה מוזר מהצד. אבל לפני הריצה, הוא הניח את המצלמה על המכונית וכולנו הצטלמנו, כדי שתהיה עדות שאכן הגענו לריצה בבוקר הקפוא. ואז הובי הוציא חצוצרה קטנה ונשף, ברוח שטות ובשמחה, ויצאנו לריצה. גם תוך כדי הריצה האוירה היתה מיוחדת. הובי צריך את האנשים בדיוק כמו שהם צריכים אותו. הוא מגשים את המטרות שלו ועוזר לאחרים לסלול את הדרך ליעדים שלהם.
אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי מהובי באותה ריצה, הוא שיש לנו עוד כל כך הרבה שנים לרוץ. הוא לא מדבר על שיאים או נצחונות, הוא פשוט אוהב לרוץ, ולהיות כנה, זה מדבק.
