אירופה כולה גדושה במרתונים גדולים. ברומניה החליטו שגם הם רוצים להכנס לרשימת הערים הגדולות העורכות מרתון בינלאומי – מרתון בוקרשט ה- 2. הרץ ערן לנדה וחבריו לקבוצה ממועדון "איילות" החליטו לנסות לרוץ את המרתון כמעט במינוס מעלות, אלו רשמיו
מאת:ערן לנדה
באמצע יוני 2009, באחת מריצות השבת, סיפר דייויד, חבר במועדון "איילות" המתגורר בבוקרשט, כי הוא עתיד לקחת חלק במרתון שייערך שם באוקטובר הקרוב שיכלול גם מקצה חצי מרתון ושזה יכול להיות נחמד אם יגיעו חברים נוספים מהמועדון. רובנו לא התייחסנו לכך ברצינות וגיחכנו לגבי האפשרות שנשים פעמינו לבירה הרומנית על מנת לקחת חלק באירוע שכזה.
בערך באותו הזמן, הרהר לו חבר נוסף, עדי, ברעיון שהעלה אביו, הנמצא לעיתים תכופות בבוקרשט, שיבוא להשתתף במרתון באוקטובר. עדי החליט לנסות לרתום כמה מאיתנו לנסיעה והתגובות להצעה הזו שכבר פעם שנייה הרימה את ראשה, כבר לא היו חד משמעיות.
מימין לשמאל: לילך, מיה, אורלי, נתן, כרמית, יובל, ערן, עדי וצביקה
העלויות הנמוכות של הטיסה והשהייה, העובדה שגם חברנו ממועדון "רצי רמת השרון", אביב, מצטרף והאפשרות של כרמית, אשתי, לצרף חצי מרתון ראשון לטיול שורשים עם אביה הכריעו את הכף עבורנו. לאט לאט המשלחת גדלה והצטרפו אליה נתן, יובל, אורלי (שהגיעה פצועה ונאלצה ללוות אותנו מהצד), מיה מלווה בחברתה לילך וברגע האחרון גם צביקה.
כך מצאנו עצמנו בבוקרשט, הקרה עד מאוד. מסתבר שבעודנו נמלטים מאימת השרב שחנק את ישראל באותו סוף השבוע, הגענו לאירופה שנמצאת בעיצומו של גל קור ורומניה אינה יוצאת מן הכלל. הטמפרטורות נעו בתחום החד ספרתי במהלך היום ונשקו לאפס בלילה. כל אחד מאיתנו מתפקד אחרת בתנאים כאלו, אבל מה שבטוח הוא, שאף אחד מאיתנו לא היה מאוקלם לתנאים האלו.
כאשר הגענו אל ה"אקספו" חשכו עינינו. מצאנו אוהל מסכן ובו חבורה של רומנים מגמגמים שלא בטוחים בדיוק מה הם אמורים לעשות, תור שמורכב בעיקר מישראלים שנעשים חסרי סבלנות ובסך הכל, תחושת ברדק אפפה את כולם. מיה גילתה שלמרות שנרשמה מזמן, המספר שלה עם השבב לא נמצא ושאין מה לעשות, כי רק למחרת יהיה מי שיפתור את הבעיה, שלא לדבר על צביקה שביקש להירשם במקום כפי שהובטח היה באתר שניתן לעשות ונאלץ גם הוא לשוב למחרת. אגב, אם מישהו ציפה למשהו מעבר לכך באקספו הוא התבדה.
מצד אחד, זה היה מאכזב – הרי הגענו לאירופה לאירוע בינלאומי וכך הוא נראה? מצד שני, אמרנו לעצמנו שגם רומניה וגם מהדורה שנייה בסך הכל של המרתון, אלו נסיבות מקלות ונקווה רק שיום המרוץ ייראה אחרת. "אמרנו" זו מילה קטנה, להגיד שהתפללנו שהאירוע יעבור חלק זה יותר קרוב למציאות.
במוצאי שבת נפגשנו, כל הרצים והמלווים, לארוחה במסעדה איטלקית וכטוב ליבנו בפסטה שקענו בדיונים מעמיקים על אופי הלבוש של רץ בתנאים המיועדים לפקוד אותנו. היו מאיתנו מי שלא נסוגו מהלבוש המסורתי של גופיה ומכנסיים קצרים (יובל ואני) והיו מי שהיה להם ברור שילבשו חולצה ארוכה לפחות ובכלל, השעות שלפני המרוץ הרגישו כמו הכנה לקרב.
בבוקר המרוץ הגענו לנקודת הזינוק של מסלול באורך רבע מרתון. כל הרצים תוכננו לזנק יחדיו, כאשר רצי המרתון יצטרכו להשלים ארבע הקפות בעוד רצי חצי המרתון ירוצו רק שתיים. לכאורה, נשמע קצת משעמם ואולם, יש כאן בונוס גדול עבור מי שרץ את המרוץ בפעם הראשונה מאחר ואחרי הקפה אחת, ניתן לחלק את הכוחות בהקפה השנייה באופן יעיל כאשר יודעים מה מחכה.
זינקנו בתשע וחצי. לאחר קילומטר הגענו לכיכר אונירי ועל אחד המבנים היה שעון דיגיטלי שהודיע כי הטמפרטורה בעיר היא שש מעלות צלזיוס. המסלול עבר במספר נקודות מרכזיות בעיר ובחלקו הגדול כלל את הכביש שלאורך נהר הדמבוביצה. קשה להגיד שקהל רב בא לצפות וכנראה שגם מזג האוויר הסגרירי לא תרם, אבל המסלול היה מצוין. המשטרה המקומית סגרה את המסלול הרמטית ומכוונים בכל נקודה בעייתית לא השאירו מקום לטעויות. דוכני מים רבים בדרך וגם דוכן עם ספוגים. אני לא יכול לתאר לעצמי איזה רץ יכול בשש מעלות לרוקן על עצמו ספוג, אבל כל אחד והמוזרויות שלו.
בתום שתי הקפות הגענו לשער הסיום הכפול, שלפניו עמד מכוון ששלח את רצי המרתון עם מספר החזה הירוק לשתי הקפות נוספות ואת רצי חצי המרתון עם המספר הצהוב לקו הסיום. באופן אישי, הייתי בטוח, לאור התנהלות הרומנים עד בוקר המרוץ, שמדובר בנקודת תורפה, אבל הם עמדו בה יפה. יש לציין כי כמאתיים מטר לסיום היתה פניית פרסה סביב פתח בכביש ובו עובדי תחזוקה. כנראה שבעיריית בוקרשט החליטו לנצל את העובדה שהכביש סגור עקב המרוץ לצורך תחזוקת תשתיות. ואנחנו זלזלנו בהם…
בשורה התחתונה, כולנו עמדנו ביעדים שלנו וסיימנו מחויכים ומאושרים. היה כיף להגיע עם קבוצה גדולה של חברים מהמועדון למרוץ מעבר לים ואני מאחל לנו טיולים רבים כאלו בעתיד.
