לקריאת טור מס' 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 5 | טור 6ֻ | טור 7 | טור 08 | טור 09 |

לפני שנתיים השתלבתי בצוות המקצועי של הדזרט צ'לאנג. אירוע מדברי ברכיבה וריצת שטח. אחרי שני אירועים מאוד מוצלחים, השנה כבר שילבנו כוחות עם החברה שמפיקה את האירוע עבור המועצה האזורית תמר, וגל תיכון, שותפי בחמש השנים האחרונות, הפך למנהל האירוע. דורון שלמון התמנה למנהל הריצה ואני זזתי הצידה בתחושה שהעסק בידיים טובות. לקראת האירוע גל ביקש שאשתתף במקצים השונים כדי שתהיה לנו גם את "זווית חווית המשתתף" בתחקור האירוע ובסיכומים השונים. בדרך כלל אני נמנע מלהשתתף בתחרויות רכיבה בשטח במהלך החודשיים האחרונים שלפני תחרות "מרכזית". אלא שהפעם לא ממש יכולתי לעשות זאת. נרשמתי למקצה הרכיבה הארוך (62 ק"מ) ביום שישי, למקצה הריצה הארוך בשישי בלילה (32 ק"מ), ולמקצה הרכיבה הארוך (48 ק"מ) בשבת.

זה לא בדיוק היה בתכנית האימונים של ליאור זך מאור, אבל הוא לא יכל לוותר על זה. הדזרט צ'לאנג' | צילום: רונן טופלברג

הגעתי לשטח כבר ביום חמישי בצהריים ובשישי בבוקר התארגנתי בנחת לזינוק למקצה המסוע ששמו הולך לפניו. תכננתי לרכוב רגוע יחסית כי ידעתי שמצפה לי יממה לא פשוטה של תחרויות. אחרי כמה דקות מצאתי את עצמי עם דבוקת החוד בנחל סדום בואכה מישור עמיעז. העצימות הייתה סבירה ואמרתי לעצמי שכל עוד ארגיש נוח אשאר אתם. קשקשתי קצת עם דרור פקץ' שישב לידי בפאתי הדבוקה ואז הגענו לירידה מכוסה באבקת פודרה מדברית טיפוסית.

מישהו חתך מישהו בדבוקה. מישהו נגע בגלגל של מישהו. מישהו נפל. ומישהו נפל עליו. כשאני הספקתי לקלוט מה קורה זה כבר היה מאוחר מדי. פגעתי בעומר שובי ששכב על הרצפה ועפתי מעליו בריחוף מרשים. הכתף הייתה זאת שספגה את מרבית עוצמת הנחיתה וכשקמתי אמרתי לפקץ' שנראה לי ששברתי את עצם הבריח.

מעולם לפני כן לא שברתי את הבריח. אבל מכל הסיפורים והתיאורים ששמעתי מאנשים שכן, חשבתי שכך זה אמור להרגיש. גיא חלמיש ופקץ' וידאו שכולם במצב סביר והתקשרו לקרוא לחילוץ. לקחתי שני אדווילים, עליתי על האופניים ורכבתי בזהירות נגד הכיוון כדי ליידע את המרשל שעמד במישור עמיעז על המתרחש ולהכווין את החילוץ.

המצב היה בשליטה ולי לא נותר אלא להתקפל למתחם התחרות גם בעצמי. התגלגלתי לאט לאט עם יד אחת על הכידון ובסוף הגעתי. הכתף כאבה אבל כבר חוויתי בחיי כאבים קשים יותר. בלי דרמות.

אדוה הייתה בדרך לאירוע עם הבנות ולא היה לי לב לסובב אותן בחזרה הביתה. שבוע הן דיברו על ריצת הילדים ועל השינה באוהל במתחם הקמפינג. סבלתי בשקט והעדפתי להאמין לכל מי שראה אותי במתחם ואמר שאם זה היה שבר כבר הייתי צועק מכאבים ולא מתפקד (כמעט) כרגיל.

מדי פעם מיששתי את האזור והרגשתי איך הוא הולך ומתנפח משעה לשעה. אבל גרוע מזה הרגשתי גם חופש מוזר בכתף שלא היה קיים בכתף השנייה. מייק מילגרם, בעלה של דורה הלר, ספורטאי סבולת ורופא בכיר, בדק אותי בשטח והתרשם כמוני שמדובר במשהו שבור.

הבנות סיימו לרוץ ואת אדוה חדלו מאורעות הגשם שתקף בגלים ומנע את קיום מקצי הריצה במלואם על המסלול המקורי. בשלב מסוים הבנו שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא להתקפל הביתה. הגענו סביב 01:00 בלילה והלכנו לישון. מזל שנשארו לי כמה כדורים נגד כאבים מהניתוח במרפק שעשיתי ביוני אחרי נפילה אחרת ברכיבת שטח.

"הבנתי שמשהו שם שבור". ליאור זך מאור בבית החולים | צילום: באדיבות ליאור זך מאור

יש כמה הבדלים בין הנפילות. ביוני הייתי לבד ברכיבת אימון. נפלתי נטו באשמתי. עכשיו הייתי בתחרות ונקלעתי לנפילה של אחרים. ביוני ידעתי מיד שהמצב גרוע ופוניתי ישירות לבית חולים. הפעם זה לקח 24 שעות עד שהטרחתי את עצמי לרמב"ם והצילומים אישרו את מה שחששתי מפניו-שבר. אבל ההבדל הכי גדול הנו שביוני לא נפצעתי 6 שבועות לפני המקצה המלא בישראמן.

בדרך חזרה מרמב"ם "אורטופד הבית" הורה לי לעצור אצלו "לשיחה הרגילה שלנו". הוא ראה את הצילומים ואמר: "שבועיים השבתה כללית. אין משא ומתן. עוד שבועיים נעשה צילומים שוב ונמשיך משם". אבל דוקטור, יש לי ישראמן מלא על הראש, אפילו אתה קורא את הטור שלי בשוונג בשבועות האחרונים. אני מדבר אל הלב שלך. תן איזה שליש על התנהגות טובה או משהו.

ביוני האחרון שברתי את המרפק חודשיים לפני אליפות ארופה בחצי איש הברזל. אף אחד, כולל אני, לא האמין שאצליח להשתקם ולהתאושש בזמן בכדי להתחרות. התאוששתי, התחרתי, ואפילו עמדתי במטרה של השגת סלוט לאליפות העולם.

אני לא מתבאס מהנפילות האלו. לא לוקח את המשברים האלה קשה מדי. בכל תחום בחיים, ובטח ובטח בספורט "אתגרי" כמו רכיבת שטח תחרותית, יש סיכונים מסוימים וצריך לקחת אותם בחשבון. אני תמיד אומר שמי שלא רוצה ליפול של ירכב על אופניים. בטח לא במקומות ובמהירויות האלו.

קאדל אוונס, הרוכב האוסטרלי המועדף עליי, שבר באחת העונות את עצם הבריח 3 פעמים. עונה או שתיים מאוחר יותר הוא ניצח את הטור דה פראנס. הנפילות (תרתי משמע) רק הופכות אותי חזק יותר. נחוש יותר. אני מנסה "לקבל את הדין" מהר ולהתקדם הלאה. אין מה לבחוש במה היה קורה אילו. אין מה להתאבל על מה שכבר קרה.

במקום זה אני מנסה להתעסק במה שצריך לעשות כאן ועכשיו כדי להתאושש מהפציעה כמה שיותר מהר ולחזור לעניינים. תוך יממה אני כבר "מומחה" לאותה פציעה. מדבר עם אנשים שחוו אותה. קורא. אוסף מידע. בודק איזה תוספים/מכשירים/טיפולים עשויים לזרז את השיקום וההחלמה.

אני מחליף תקליט. במקום להתאמן הכי טוב ונכון שאפשר אני מנסה להשתקם הכי טוב ונכון שאפשר. כל האנרגיה שבמקור הייתה מוקדשת לאימונים-מופנית לשיקום. אותם עקרונות. אותה מוטיבציה ונחישות. אותה התמודדות.

היכולת להשתקם מהר וטוב הופכת למשימה המרכזית שלי. אתגר אישי. במקום להתבאס מזה אני רואה בזה עוד הזדמנות שנקרתה בחיי לשייף את היכולות המנטליות שלי.

אין לי מושג מה יקרה בשבועות הקרובים. אין לי מושג איך הגוף יגיב. הדבר היחיד שאני כן יודע בוודאות הנו שאין לי כוונה להרים ידיים ולוותר. אני רוצה לצאת מזה טוב ומהר ואז הכל פתוח…