מסתבר שגם נילי אברמסקי, שיאנית ישראל בריצה מודה שהיא מתחילה להתמכר לריצות אולטרה מרתון ונותנת טיפים אחרונים לקראת "הארץ המובטחת" בה תשתתף

מאת:נילי אברמסקי

במאמר הקודם שלי, סיפרתי על תחילת האימונים שלי. עד היום רצתי כבר חמש פעמים מרחק שהוא מעל 50 ק"מ, ורק פעם אחת היה זה תוך כדי תחרות ב"סובב עמק" מקצה 61 ק"מ. אני נמצאת כעת בעיצומם של אימונים לקראת מרוץ ה"ארץ המובטחת מים אל י-ם", בו ארוץ 70 ק"מ שיתחילו במודיעין ויסתיימו בירושלים.

כמובן שאם תשאלו אותי, אכחיש בכל תוקף את העובדה שאני לאט לאט מתמכרת לעניין. אני טוענת כי 70 ק"מ זה לא אולטרה אלא רק בייבי-אולטרה וגם 80 ק"מ זה עדיין לא כל כך רחוק, אבל אתם בטח כבר מגחכים ומבינים את הכיוון. כי ברגע שאני ארוץ 80 ק"מ גם 90 או 100 ק"מ לא יראו כל כך ארוכים…

לרוץ לאט עם רישיון
פשוט מאוד, מצאתי תחום חדש ומעניין, תחום שמבחינתי הוא מימוש הפנטזיה של רצי העילית, לרוץ לאט לאט עם רשיון ואפילו לקבל אישור רישמי לשלב בריצה הליכות והפסקות קצרות. באימונים למרתון ברמות הגבוהות, אפילו הריצות הארוכות הופכות למפגן של מהירות, יש צורך לרוץ בקצב המרתון לפחות שליש מהריצה וככל שהרמה הולכת ועולה הקצב נעשה מאתגר ומתיש יותר.

אחרי כל ריצה ארוכה, הייתי שוכבת במיטה באפיסת כוחות לפחות חצי יום. אני זוכרת המון אימונים בהם המחשבה על מצב אוטופי בו אני יכולה לרוץ לאט יותר ואפילו לעבור מדי פעם להליכה, היה תוקף אותי והנה עכשיו אני מממשת את הפנטזיה. את המסע הנוכחי התחלתי עם עוד חבר אחד ועכשיו אנחנו כבר חבורה של חמישה רצים. יש מרכיב במסע לקראת אולטרה שממגנט אליו אנשים. הקסם של הריצה בטבע למשך שעות ארוכות עם חברים קורץ ומפתה.

פעם בשבוע אנחנו נפגשים לריצה ארוכה ומאתגרת. אנחנו רצים יחד, מפעילים נווטן (GPS) ומתחילים לטפס. הקצב נקבע לפי שיפוע הטיפוס. אם נפתחים פערים מידי פעם אנחנו מחכים ומתאספים ביחד.

אז איך התכוננתי עד כה למסע הזה?
מסלול התחרות קרוב מאוד, כך שהיה לי קל להתאמן על חלקים ממנו. התחלנו את ההכנות מנקודת הזינוק. בריצה הראשונה יצאנו ממודיעין לבקוע וחזרה. אחרי שרצים במסלולים די שטוחים, הריצה הראשונה היתה מאתגרת. עליות וירידות בשדות וביערות. רצנו חלק יחד וחלק בנפרד כך שכל אחד התאים לעצמו את הקצב הרצוי עבורו.

באחת הפניות ביער, נתקלנו במרבד של רקפות – הטבע במיטבו. בדרך חזרה עצרתי כדי לצלם את הפינה הקסומה הזו. בתחרות נעבור אותה בחושך אך התמונה חרוטה לי בראש כך שיהיה קל לדמיין את המרבד המופלא הזה.

את הריצה השנייה התחלנו מבקוע לאשתאול וחזרה. מזג האויר באותו סופשבוע היה סוער, אבל התמזל מזלנו וחוץ מטמפרטורות נמוכות וזירזוף קל, הריצה היתה מדהימה. ערפילים כיסו את הדרך והריצה היתה כמו בתוך חלום. סטינו מעט ממסלול התחרות כדי לא להיכנס לשטחים ספוגי בוץ וכך עלינו לנווה שלום דרך הכביש ורק לאחר 8 ק"מ התחברנו חזרה לציר התחרות.

איזור נווה שלום משקיף מלמעלה על כל אזור השפלה, מאות קילומטרים רצתי ביערות בסביבה זו ועכשיו הירוק שולט כאן במלוא הדרו. לאחרונה השתתפתי כאן בסדנת ריצה ומדיטציה שהעביר דניאל קרן. סדנה שהיא כולה שיר הלל לכוחות הריפוי שמעניקה הריצה, סדנה שחזרה והדגישה לי עד כמה אני אוהבת לרוץ ועד כמה העוצמה של הריצה גדלה כאשר חולקים אותה עם עוד אנשים.

לאורך כל שנות הקריירה שלי נעזרתי בעשרות רצים כדי לשבור שיאים, כל תחרות ושיא ששברתי חקוקים לי בראש ועיקר הזיכרון שיש לי מריצות אלו, הם האנשים הנדיבים שעזרו וסייעו לי בדרך. לא הרגשתי צורך לרוץ לבד ולשבור את השיאים לבד ולזכות בכול השבחים לבדי, הכייף והאושר נבעו מכך שהיו איתי עוד אנשים ויכולתי לחלוק איתם בהישגים. התמונה המתבקשת צולמה בדרך חזרה בסוף הירידה כאשר נווה שלום משקיפה עלינו מראש ההר.

את קטע הריצה הבא רצתי פעמיים בהפרש של שלושה ימים. מאשתאול לצובה וחזרה. את העליות שבדרך ניתן לתאר רק במילה אחת- וואו. ישנו יתרון עצום בהכרת המסלול ואומנם, בריצה השנייה כבר היה לי הרבה יותר קל וכמות היללות היתה מופחתת.

כאשר הראש מכיר כבר את המסלול רמת הלחץ והחרדה ממה שמצופה יורדת פלאים ונדמה כאילו הדרך יותר קלה. זה היתרון העצום בהכרת המסלול של תחרות שכזו. גם לפני התחרות ב"סובב עמק", נסענו לרוץ על המסלול וההכרה שלו מאוד הקלה עליי, ידעתי למה לצפות וידעתי שהעליות לא כל כך ארוכות ומפרכות.

לפני המרתון ב-2004 במשחקים האולימפיים, נסעתי עם רכב פרטי כדי להכיר את המסלול וכדי לרוץ חלק מהעליות הארוכות שלו, לדעת שכבר רצתי אותן והכל עבר בשלום, זה מאוד הקל בזמן התחרות. מקום מוכר תמיד פחות מאיים. התמונה המתבקשת היתה כמובן עם הקשת של מערת בני ברית.

כתבות נוספות בנושא:
> "הייחודיות של הריצה לכיוון ירושלים שבה את ליבי" נילי אברמסקי
> איך מתאמנים רצי האולטרה הבכירים לקראת הארץ המובטחת?
> "הקטעים של הנגב קשים יותא משביל האפלצ'ים שהוא קשה ביותר"

הקטע הטכני ביותר בתחרות הוא כמובן מצובה לאבן ספיר. מאות מדרגות בגבהים שונים, ציר עליה טכני בתוואי נחל ועליה של טרסות, בקיצור לונה פארק שלם. הקטע לא מאוד ארוך כ-6 ק"מ, האטנו משמעותית את הקצב ועברנו אותו בשלום. אני מודה, אני פחדנית, לא לוקחת סיכונים מיותרים. לא תראו אותי באתרי סקי בחורף ובירידות על אופניים הידיים שלי לוחצות על הברקסים חזק חזק. כך גם בירידות תלולות, אני מעדיפה להאט את הקצב ולא לקחת סיכונים מיותרים. אבל אחרי אבן ספיר, העלייה ליד קנדי היתה הצ'ופר. הנוף שנשקף ממרומי יד קנדי מרחיב את הלב. וכמובן בדרך חזרה הצטלמנו עם מרבד של פרגים.

זהו, את הרבע האחרון של המסלול לא רצנו. השארנו קצת הפתעה והתרגשות לתחרות עצמה.
אנחנו מתכננים עוד ריצה אחת ארוכה של כ-45 ק"מ שאת חצייה נעשה בחושך וחצייה באור. תרגול חשוב ביותר לתחרות שגם שם חצי יבוצע בחושך וחצי באור יום.

תזונה: לאורך האימונים, תרגלנו ריצה עם מנשא מים ואכילה מגוונת. תמרים, ביגלה, ג'לים והכי כי,ף- פיתה עם שוקולד. זה מה שאני אוכלת אבל כל אחד צריך למצוא מה שהכי מתאים לו, מגוון רב כמו לחם עם חמאת בוטנים, חטיפי שוקולד ועוד ועוד, העיקר לאכול בצורה קבועה לעיתים קרובות וכבר מהקילומטרים הראשונים של התחרות. גם במרתון תמיד נהגתי לשתות בכל תחנה ותחנה החל מהק"מ הראשונים ולא דילגתי על אף אחת גם לא במזג אויר קריר.

ביגוד: חשוב לרוץ עם בגדי התחרות ונעלי התחרות לפחות בריצה ארוכה אחת, כדי לראות שהם נוחים ולא גורמים לשפשפות ויבלות. אני אוהבת לרוץ עם גרבי לחץ ומעליהן גרבים דקות בעלות שכבה כפולה. לפעמים הגרביים הן יותר חשובות מהנעליים עצמן. ולכן כדאי לרוץ עם גרביים יחסית חדשות שהאיכות שלהן לא ניזוקה בעומס האימונים.

ההכנות: בין הדברים האהובים עלי, אלו ההכנות של ציוד הריצה ערב קודם. זה כמו מדיטציה והכל נעשה באופן אוטומטי בגלל שנים של תירגול. להניח את הנעליים ליד הדלת, גרביים וגרבי לחץ לידן, טיייץ של הלו קיטי וחולצה הידראולית כי אני הרי הפריקית של הדבר…סתם. למדתי שגופיה יוצרת לי שפשפות בכתפיים, בגלל התזוזה של המנשא ולכן אני רצה עם חולצה קצרה. בתחרות, אם יהיה קר מאוד, אולי אוסיף חולצה ארוכה דקה או שרוולונים.

הכנת המנשא המים: שני מגשים של קוביות קרח ומילוי במים קרים, כך בבוקר ולאורך כמה שעות המים קרירים ביותר שזה הכי כיף. הדבר הכי חשוב, להוציא את בועות האויר מהמנשא, כך שהמים לא ירעישו בעת הריצה (למי שלא יודע, צריך להפוך את המנשא לנער אותו מעט ואז באיטיות לשאוב מעט מים מהפייה עד שכול בועות האויר שנשארו בתוך המיכל יצאו ואז כמו קסם המים לא מרעישים). עכשיו נשאר רק למלא את הכיסים של המנשא בתמרים, ג'לים, ביגלה ופיתה עם שוקולד. בתיק נוסף שמים קרם הגנה וזהו, כל מה שנשאר בבוקר, זה להכין כוס קפה ואת הבקבוק של המשקה האיזוטוני שאני שותה לפני תחילת הריצה.

כל מה שנותר הוא לצלוח את חג הפסח בשלום (ועם כמה שפחות מצות), לרוץ במרוץ הנשים בהרצליה, בשביל החויה ולהגיע בעוד כשבועיים לקו הזינוק של המסע לירושלים. משם הרגליים והראש כבר יעשו את שלהם.

בהצלחה בהנאה ובחיוך רחב לכל המשתתפים והמשתתפות במירוץ זה.