מאת:עידו סירקין
אתמול רפרפתי בזיכרוני לתחרות אופני ההרים הראשונה בישראל. זה היה אי שם בפברואר 1994 "מרוץ געש" הגדול שארגן רם גולומביק, חלוץ אמיתי, בפארק געש. אז, ביום הראשון של מרוצי אופני ההרים בישראל, הייתה התרגשות גדולה. עמדו כל רוכבי אופני ההרים בישראל יחדיו על קו הזינוק. ילדים לצד ותיקים וחיכו שרם יועיל בטובו להוציא את המקטרת מהפה ויזניק אותנו. יזניק אותנו לדרך ארוכה של מרוצים ופעילויות. דרך עממית לצד מקצוענות אמיתית, טכנית ואתגרית לצד "שים בניוטרל וסע". הדרך הגיע כעת למרוץ אליפות ישראל באופני הרים שתתקיים ביום שבת ה24 לספטמבר ביער שגב שבמועצה האזורית משגב. בכתבה קצרה זו אתן את נקודת המבט שלי בנוגע לתחרות מבחינת המסלול והדרישות הטכניות והפיסיות שידרשו מהרוכבים בזמן התחרות.
תיאור המסלול.
המסלול מוזנק בעלייה קצרה של כ100 מטר, לפי הספר, ונכנס מיד לסיבוב ההקפה שמסתיים בסינגל קצר וחזרה לאזור הזינוק. אורך הקפת הפתיחה 1.5 ק"מ והיא בהחלט משרתת את המטרה: זינוק בעלייה לפי הספר, קטע מהיר ורחב, עלייה רחבה ונוחה וסינגל קצר. לא אכנס לפירוט מלא של המסלול אך רק אציין את הנקודות העיקריות. המסלול מחולק לשני חלקים לדעתי. חציו הראשון כולל סינגלים ארוכים, זורמים וטכניים בצרוף שתי עליות קצרות וחזקות. חציו השני כולל עלייה ארוכה עד לסיום כמעט כאשר העלייה מורכבת מקטעים קשים מאוד (קירות ממש) וקטעים מתונים ובסיומה פוגשים את הסינגל של הקפת הפתיחה. אורך המסלול 7.5 ק"מ. הזמן שלי 25 דקות לערך.
ניתוח המאמץ
ידוע שבתחרות אופני הרים אין מנוחה. הגוף עובד כל הזמן. אם במרוץ כביש ניתן להירגע מאחור בפלטון הרי שבמרוצי אופני הרים אין לנו את הפריבילגיה הזו. נחתה ופשוט פספסת את התחרות. למרות זאת ניתן לנתח כל מסלול בצורה מדויקת ולברר בדיוק איזה מאמץ נדרש מהגוף.
החצי הראשון
הפתיחה בכל מרוצי אופני ההרים מהירה ודורשת מאיתנו לא רק ריכוז ומלחמה על מיקום אלא את היכולת לשמור את עצמנו במאמץ כמעט מקסימאלי. זה המאמץ שיידרש מאיתנו בהקפת הפתיחה. המלחמה הזו צריכה להיעשות ללא פשרות. ישנו מעבר טכני בסינגל הראשון שיכול ליצור פקק תנועה רציני ומגביר עוד יותר את הצורך במלחמה על מיקום. כל רוכב חייב לקחת בחשבון את כושרו ויכולת התאוששות שלו. במידה והתאמנת על גמישות בנקודת הסף ומעלה (כלומר היכולת של גופך "לטייל" בתוך המאמץ המקסימאלי) לא צריכה להיות בעיה להלחם בשלב הראשון. אך ספורטאי שנכנס לתחום האסור ורגליו ננעלות יתקשה לאורך כל המרוץ. יש לקחת זאת בחשבון.
הסינגלים זורמים טכניים ומהירים. אנחנו חיים במדינה חמה, לא ירד גשם מפסח ויתכן שלא ירד גשם עד ראש השנה. המצב הזה גורם למסלול להתכסות בשכבה עבה של אבק (פודרה) וזה מגביר את הדרישה הטכנית מהרוכב. לפעמים נדמה שהגלגל מרחף וגם אין לדעת מה בדיוק מסתתר מתחת לאבק. הרכיבה הרבה שנעשתה על המסלול בשבועות האחרונים רק מגדילה את השכבה הרכה. חובה על כן לעשות הכרת מסלול ולהכיר את הנקודות הבעייתיות הללו. אני חושב שהמסלול טכני. יתכן שהוא ברמה טכנית נמוכה יותר ממספר מרוצים שראינו השנה אך מי שרמת הטכניקה שלו טובה ייסע מהר יותר ויגרום לאחרים לקחת סיכונים גבוהים יותר, בכך יבוא לידי ביטוי היתרון הטכני שלו.
החצי השני.
במאמץ טוב לקח לי 10 דקות לעלות מהנקודה הנמוכה לקו הסיום. 10 דקות טיפוס זה זמן לא קצר. 10 דקות שהם לא רק כולם בתחום הסף אלא שבתוכם נדרשת גמישות במאמץ. למה הכוונה. העלייה מורכבת משני קירות כאשר בראשונה גם נדרש מאמץ אחרון קצר לתוך פנייה שמאלה בסוף העלייה. מאמצים אלא דורשים מהרוכב לטייל מספר פעימות מעלה באזור הסף. מי שביכולתו תחום גמיש רחב יותר יוכל להגביר את הקצב מבלי להיכנס לתחום האסור. כוח הוא מרכיב חשוב בעליות הללו וספורטאי חזק יותר יוכל לטפס בישיבה, להחליק פחות ולנסוע יותר מהר. ספורטאי שצריך לעמוד מפעיל יותר מערכות שרירים דורש יותר חמצן ולכן יותר מאמץ ומסתכן בהחלקה בעלייה. מי שהרמה הטכנית שלו נמוכה יותר אך יכולת הטיפוס שלו חזקה, יכול להרשות לעצמו פחות סיכונים בחצי הראשון ולסגור את הפער בעלייה. טקטיקה כזו יכולה לעלות ביוקר בעיקר אם השארת את זה לחצי השני של העלייה. בחצי השני העלייה מתמתנת וניתן לסובב הילוך גדול בקלות ולסיים מהר את העלייה.
הסיום
הספרינט לסיום נמצא באותה עלייה קצרה בה זינקנו. הטקטיקה כאן צריכה לקחת שני מרכיבים בחשבון.
1. סינגל הסיום.
2. פניית פרסה לישורת הסיום.
במידה והגעתם יחד לסיום לא מספיק להיות ספרינטר טוב. המלחמה כאן על נקודת הפתיחה לישורת תנצח את המרוץ. מי שאינו טכני ומפסיד 2-5 שניות בסינגל ירידה מפסיד את המרוץ. מי שעבר את הסינגל בשלום חייב להתרכז במיוחד לקראת הפרסה ולהתכונן היטב בבחירת ההילוכים.
תכנון המסלול מאפשר לא רק לבחון את הספורטאים ברמה טובה אלא גם מאפשר לקהל לראות מספר פעמים את הרוכבים חולפים. מארגן טוב לוקח זאת בחשבון כי זה מה שבאמת יקבע את עתיד הספורט שלנו. המארגנים למדו את הנושא היטב ומעמידים הסעה מאורגנת לאזור המרכזי במרוץ שם ניתן לראות את הרוכבים חולפים מספר פעמים.
אני זוכר את הבוקר שם במרוץ בגעש. המכנסיים שלי היו רטובות לגמרי וזה לא היה בכלל מהגשם שירד עלינו. פשוט לא היה לי מושג לתוך מה אני נכנס. מאז למדנו המון. למדנו על המאמץ שנדרש מאיתנו ותרגלנו אותו באימונים על מנת לא להפתיע את ליבנו. למדנו על היכולת הטכנית, ניתוח הקווים הקיימים ובחירה במהיר והבטוח ביותר בשביל כל אחד. הפעם בבטני לפחות התרגשות מסוג אחר, כזו שרואה ספורט מקצועני במיטבו, רמת ארגון מעולה והרגשה שאם נמשיך כך השמיים הם באמת הגבול.
