"השעה ארבע חמישים ושש, העייפות השתלטה עליי ושקעתי לשינה עמוקה ומתוקה. ארבע דקות אחר כך היא נקטעה עם צלצולו האכזרי והצורמני של השעון." הטור של מרב מילר
מאת:מרב מילר
קשה לי לקום בבוקר ולרוץ. קשה לי לקום, לרוץ, ולהיות אחר כך כל היום ערנית, חייכנית וידידותית לסביבה, לי זה קשה. אני יודעת שלא לכולם זה קשה. בצעירותי לא עשיתי עניין מתי לקום ומתי ללכת לישון. יצאנו, בילינו וקמנו למחרת בלי לספור שעות שינה. זה עבר לי. אולי הזדקנתי, אולי התפנקתי, אולי פשוט קשה לי. ועכשיו שגם קר בחוץ אני מאמינה שלא רק לי זה קשה. הרכות והחמימות של שמיכת הפוך מפתים יותר להישאר במיטה – תודו.
כשחם, המשימה קצת יותר פשוטה, השמש והלחות לא משאירים ברירה. לא מעט פעמים אני מעדיפה לרוץ במרק המהביל של אמצע יום בחודש אוגוסט, רק לא לזרוח לפני השמש. אני לא מזוכיסטית. יש לי נסיבות מקלות. אני כבר יודעת שאין כמו אימון קבוצה, שאין על אימון אינטרוולים, וששווה להתאמץ. כבר הפנמתי שלא קורה כלום אם לילה אחד לא ישנים. פולניות הרי לא עצמו עין כבר שנים והן עדיין פה כדי לספר.
למרות הכול, קיבלתי החלטה חגיגית לגלות רצינות ולקום לאימון בוקר. הבעיה התחילה בערב החג. רק מעצם המחשבה על השעון שיצלצל נכנסתי לסחרור. הלחץ, שתכף אני צריכה לקום, פשוט לא נתן לי מנוח ולא הצלחתי להירדם. בחצות בדיוק הפכתי מדלעת לסינדרלה שוקקת חיים. התחלתי לסדר את הארונות, לעבוד על התיזה שלי, אפילו התחשק לי לבשל או לעשות עוד שלל דברים שאני לא נוהגת לעשות, רק כי העייפות הייתה ממני והלאה.
אחת וחצי אחרי חצות נכנעתי לפסיכולוגיה ההפוכה שלי ונרדמתי. בשעה שלוש ארבעים ושבע הקצתי רק כדי לגלות שיש לי עוד שעה ושלוש עשרה דקות להמשיך לנום. המון זמן. מסתבר שזה גם המון זמן למשא ומתן קדחתני עם עצמי: מה פתאום לקום בחמש בבוקר, מה יקרה אם אעשה את הריצה קצת יותר מאוחר, לא נורא אם ארוץ אינטרוולים לבד, בטח מזג האוויר ישתפר, זה בסך הכול תחביב למה להשתגע?
זה כבר כמה לילות שאני לא מצליחה לישון כמו שצריך. הגוף שלי עייף, ואין טעם באימון עצים כשעייפים. זה גם לא כזה חשוב, אז אשפר רק בדקה במקום בשתיים, מה כבר יקרה. שלל תירוצים וסיבות שבשעה שלוש וחמישים לפנות בוקר נשמעו מהמוצדקות ביותר.
השעה ארבע חמישים ושש העייפות השתלטה עליי ושקעתי לשינה עמוקה ומתוקה. ארבע דקות אחר כך היא נקטעה עם צלצולו האכזרי והצורמני של השעון. המשא ומתן הקר והקשוח עם עצמי התחלף ברחמים על גורלי המר. התרוממתי מהמיטה, בן זוגי שטבע עמוק בתוך שמיכת הפוך אפילו לא נע. החתול שלי פקח חצי עין והביט בי מנומנם, הוא המהם משהו מתחת לשפם, וחזר לישון.
בכול זאת קמתי, והלכתי למטבח להכין קפה. עדיין חושך בחוץ. אפילו העיתון לא הגיע. מפלס הרחמים העצמיים גבר. התלבשתי בחושך ובטעות הפלתי משהו. מתוך ערמת הפוך הנעה נשמע מלמול קצר: "את הולכת לאימון? כל הכבוד, גיבורה אחת." מה אכפת לו, הרי אין לו אימון אינטרוולים על הראש או סף אירובי, אנאירובי.
שלוש שעות של אימון חלפו להן, והשעה הייתה שמונה בבוקר. השמש כבר מזמן הייתה עובדה קיימת בשמיים, חייכנית וזורחת, כמעט כמוני. הייתי בדרך הביתה, עייפה אך מאד מרוצה. הבטחתי לעצמי לזכור את תחושת האושר הזו, את ניצחון כוח הרצון על מנעמי המיטה, את הכיף לפגוש חברים ולרוץ בקבוצה, את הסיפוק בתום אימון קשה – גם בשבוע הבא. ברגליים דואבות דידיתי לכיוון המקלחת ותחת הזרם כבר הבנתי, שכל העובדות הללו, נכונות ומוצקות ככל שיהיו, לא יחזיקו מעמד זמן רב, וששבוע הבא לפני אמון השחר שלי, כל המשא ומתן יתחיל מחדש.
אחרי ארוחת הבוקר נכנסתי לחדר השינה. ערמת הפוך במיטה לא שינתה עדיין זווית. טלטלתי אותו קלות עד שהתעורר לחיים. "מה קורה גיבורה שלי, את הולכת לאימון? כל הכבוד לך, שיהיה בהצלחה," הוא אמר והנחית את ראשו על הכר.
תמונה / עמוס גיל
