הפחד מהים גורם לספורטאים לוותר על תחרויות טריאתלון. כך קרה בסיפור של מירב, עד שהמאמנת שלה טלי הכינה לה תוכנית אימונים פרטנית שהיעד הוא טריאתלון הנשים המתוכנן לסוף השבוע הקרוב

מאת:מירב

ללמוד שחייה זה משהו שכבר זמן רב נמצא לי בראש, לא שאני לא יודעת לשחות אבל מה שאני יודעת זה לשחות שחיית חזה איטית, כזו שלימדו אותנו בכיתה ג’ בבריכה העירונית. בזמן האימונים למרתון אמרתי לעצמי שבתקופה שאחרי, זה יהיה זמן טוב להתחיל בלימודי שחייה. בתקופה שאחרי המרתון גם התחלתי לנסות קצת רכיבה על אופניים בחדר הכושר, מול תוכנית לא קלה בכלל שגרמה לי להסתכל על האופניים בצורה חדשה לגמרי.

בשלב מסוים קניתי קסדה והתחלתי לנסות רכיבה בחוץ על האופניים הישנות והחורקות שלי. המילה טריאתלון הייתה לי זרה למרות העובדה שאני חברה בקבוצת אנדיור ומכירה כמה אנשים שמשתתפים בתחרות זו. החסם העיקרי שלי בטריאתלון הוא השחייה. מה לי ולשחייה, מה לי ולים?! השהות שלי בים היא בדרך כלל על קו החוף עם נעלי ריצה ולא בתוכו.

טלי, המאמנת שלי, היא שהתחילה לזרוק לי את המילה טריאתלון אחרי המרתון ואני חייבת להודות כי בפעם הראשונה ששמעתי אותה בצורה ברורה נבהלתי והתרגשתי יחדיו. מה שסיקרן אותי בעיקר היו המעברים מפעילות אחת לשנייה, שמשווים לזה אופי של משחק ולא תחרות, לפחות בעיניי. מה שהבהיל אותי זו העובדה שיש לי יכולת טובה בענף ספורט אחד בלבד, בריצה. על אופניים אני איכשהוא יודעת לרכב מה שנקרא "רכיבת טיול" איטית, אבל שחייה?

הגדילה טלי לעשות כשכתבה לי בתוכנית האימונים האחרונה (אני בטוחה שזו היתה המצאה שלה): היעד- טריאתלון נשים ב- 6 ביוני. וכך פתאום מבלי להגדיר בצורה ברורה, מצאתי עצמי באימוני טריאתלון למתחילים, אימון החלפות, אימון אופניים (בחדר כושר), ריצה כרגיל, והתחלתי ללמוד שחייה. השחייה כשם שהרתיעה אותי, הייתי זקוקה להתמודד איתה על אמת וידעתי כי רק לימודי שחייה מקצועיים יגרמו לי לדעת אם אני אוהבת את הענף הזה או לא. בתוך כל זה עדיין לא אמרתי אפילו לעצמי שאני מתאמנת לטריאתלון. אני בסך הכל מגוונת ומתנסה. מה שמצחיק הוא שהייתה לי תוכנית אימונים, שטלי הכינה לי, ומתוכה אפשר היה לחשוב שאני מתכוננת לאיזה מקצה מקצועי (ספרינט) ואני בסך הכל מתכוונת להשתתף במקצה עממי, יחד עם הדבר שהכי מסובך לי, בו לא ממש התנסתי, וזה לשחות חצי קילומטר, בטח שלא בים. זה היה ונשאר החשש הכי גדול שלי. נזכרת שלפני כחודש הייתי עם הילדים בים, רק נדרשתי להביא להם מים בדלי ומיד זעקתי שיפסיקו כי המים קפואים.

הטריאתלון הזה מתקיים עוד פחות משבוע והיום אחרי שיעור שחייה מוצלח, שגרם להבין כי כנראה בעתיד אני אדע לשחות ויש אפשרות כזו, כי אני ממש נהנית מזה, או יותר נכון איהנה מזה. החלטתי שהיום זה היום שבו אצא לפגישה עם הים. מצאתי עצמי לבדי בצהרי החג, לקחתי בגד ים, משקפת ונסעתי לחוף שבו תתקיים התחרות.

הגעתי למים, יש קצת רוחות, מה זה, דגל שחור? יש גלים במים! הפעם האחרונה שנכנסתי לים ככה הייתה כשהייתי ילדה. מצאתי מקום להתיישב והחלטתי שאין מה לעשות עושים את זה וזהו. נכנסתי למים, קצת קרים אבל לא נורא. הגלים מציקים ויש קצת סחף. הנה מישהי שוחה שחיית חזה, אני מחליטה לעשות כמוה. אני נכנסת למים ומתחילה לשחות ולא עוברת דקה אחת וכבר התחלתי להרגיש חלק מהים. הכל בסדר, הכל כיף איזו הרגשה נפלאה, אני יכולה להיכנס לים ולשחות בו. לא מפחדת יותר. פגשתי את הים, שכחתי כמה כיף להיות בין הגלים, נראה לי שאני יכולה לעשות את זה, איזה הרגשה של אושר. עכשיו אין ברירה אלא להרשם בשבוע הבא לטריאתלון הנשים בהרצליה ובכל זאת לנסות ולשחות חצי קילומטר בבריכה.
שיהיה בהצלחה!
לבלוג של מירב