מאת:רותי הדר
הוספתי ריצה על הליכון ליתר פעילותי בחדר הכושר. עברה שנה של אימונים, בה שיפרתי זמן ומהירות ריצה וכשאני רצה אני כבר לא נראית כמו מסכנה גמורה. כלומר, עכשיו זה נראה כבר די בסדר, אני חושבת. רק מה? שזה פשוט לא בשבילי. עתה אני יכולה לומר זאת במידה רבה של בטחון: לא מתאים לי. כלומר, אני אמשיך לרוץ וכמו שאני מכירה את עצמי אשתפר בריצה. אלא שייקח לי הרבה מאד שנים לעלות שלב, להשתייך לקהיליית הרצים ולהשתתף בתחרויות ריצה ולסיימן בתוצאה סבירה.
התעללות רגשית או הנאה אישית-למצלומים אין כל קשר לכתבה
"ברור" אומר לי נועם אייל, פסיכולוג קליני שעובד עם ספורטאים ובעצמו אתלט "כי זה לא שאתה הוא שבוחר את הריצה אלא הריצה היא זאת שבוחרת אותך". הבנתם את זה ? והוא ממשיך "יש משהו בריצה שיוצר שרשרת תגובות פסיכולוגיות שבגללן אדם רץ. זאת חוויה פסיכולוגית מאזנת. המינון של הריצה משתנה מאדם לאדם. יש שמספיק להם לרוץ פעם בשבועיים ויש שצריכים לרוץ שלוש פעמים ביום אבל ברור שמה שמכתיב את הצורך זאת המערכת הרגשית.יש לזה ביטוי פיזיולוגי כמו מתח גופני חזק שיתפרק במהלך הריצה וגם ביטוי רגשי ישיר כמו שמחה או געגוע . מי שעוסק בריצה פשוט חייב לרוץ לאחר הפוגה מסוימת מריצתו האחרונה. הפורקן הרגשי דורש את שלו. אתה חושב שאתה זה שבחרת את הספורט שלך" אומר אייל "אבל האמת היא שזה בדיוק להפך. לכל אדם יש את סוג הפעילות או מקבץ התנועות המסוים שהוא צריך. זהו הדבר שמאזן אותו. במובן מסוים זה מהווה תהליך של עיבוד רגשי של חוויות שונות שהצטברו עד לאותו רגע. בדומה למה שמתרחש בחלומות."
ואם לא הרגשתי בכך בכוחות עצמי אייל מבהיר לי שעלי להיות מודעת לכך שאם אני מכריחה את עצמי לרוץ כאשר האישיות שלי איננה מותאמת לעניין הרי שמה שאני עושה לעצמי גובל בהתעללות. זאת התעללות רגשית כי אני עוסקת בפעילות שלא מדברת אל המערכת הרגשית שלי ואי אפשר להרגיל את עצמך למה שלא מתאים לך. חוויה כזו עוברת על טירונים בצבא כשמכריחים אותם לרוץ. מתפתחת כאן שנאה לכל החיים, לא רק כי הכריחו אותם שזה מעורר מרדנות, אלא שגם התגלה להם שהגוף שלהם דוחה את מה שהריצה מעוררת לכשעצמה. אין כאן עניין של משמעת עצמית. או שאתה מותאם למקבץ התנועות המסויים או שאתה לא ואז אין מה לעשות.כאן כדאי לשקול מעבר לרכיבה על אופניים. יתכן ש"קבלת הפנים" הרגשית שם תהיה מתאימה יותר. באיזה שהוא מקום גם אני הרגשתי בכך כשראיתי את הרצים האחרים שעל ההליכונים משני צדדי במכון הכושר שלי. הם רצים מהר, נראים בשליטה גופנית מלאה, צג הזמן שלהם מראה עשרים וחמש דקות לפחות, הם לא נראים סובלים מי יודע מה והם גם רואים סרטים על גלישת גלים בטלויזיה בכבלים, בקיצור סבבה להם. ואני ? אז אומנם אני כבר לא ממש מעולפת בתום ריצה קצרצרה בת עשר דקות אבל אני גם לא נראת כמי שנהנת מי יודע
מה מכל העניין. התעללות רגשית אתה קורא לזה בשפת הפסיכולוגים ? או. קיי. אז למדתי משהו.
אייל אומר לי שבני האדם המציאו את סוגי הספורט השונים ומקבצי התנועות המיוחדים להם כדי שיתאימו להם לצורכי האישיות הספציפיים שלהם.כשמישהו איננו מסופק מהחוויות הרגשיות שענפי הספורט הקיימים מעניקים לו, הוא יהיה מתוסכל. אם הוא יצירתי מאוד הוא ימציא ענף ספורט חדש שירגש אותו כפי שהוא צריך. אם הוא מצא פעילות שתרגש גם אחרים, הוא ייסד בעצם ענף ספורט פופולרי. כלומר באמצעות סוג הספורט אנשים יוצרים חוויה שעוזרת להם לחזור לאיזון רגשי וזה כבר משהו פסיכולוגי.
הפיזיולוגיה היא לכל היותר פלטפורמה למימוש החוויות הרגשיות .
"הריצה" אומר אייל בשפה האופיינית לפסיכולוגים "היא חוייה מהסוג האוטו -ארוטי, כלומר התרגשות עמוקה שיש בה סממנים של הדחף המיני. חוויה ארוטית שאדם עושה אותה לעצמו ללא צורך באף אחד". אני מכירה היטב את הז'רגון ואת סגנון הדיבור האופייני למקצועו של אייל אבל משהו בי בכל זאת מתקומם. "נו, באמת, הכל אצלכם זה מין ? הרי גם זובין מטה בהופעה עם התזמורת גם נראה כמי שעובר חוייה כמו מינית, אז גם עליו תגיד 'חוייה אוטו- ארוטית ?" אני שואלת. "זה דומה אבל מאחר שהוא לא לבד שם, יש בכל זאת הבדל משמעותי" אייל משיב לי בכובד ראש כיאה לפסיכולוג "בכל מקרה מוסיקה זאת חוייה רגשית שיכולה לעורר ריגושים אירוטים חריפים רק שאין כאן את העניין הגופני". "מה אתה מדבר ?" אני מתווכחת "כל תנועות הניצוח האלו, זה בהחלט נראה לי כמו איזה סוג של שיעור ארובי". וכאן אני מרגישה שאני כבר סתם מתווכחת. בוא ונשמע מה יש לפסיכולוג להגיד.
ריצה=חוויה מהסוג האוטו ארוטי?-למצלומים אין כל קשר לכתבה
"כפי שראית בכתבתך אנשים מנסים להגיד כל מיני דברים על השאלה למה הם רצים" אומר אייל ("סודות הנפש של הריצה" גליון 109) "מדברים, אבל לא אומרים שום דבר אישי באמת. למרות זאת קבור פה משהו. אני לא אתפלא אם יצאת מכל העניין יותר מבולבלת ממה שהתחלת לפני כל התחקיר שלך. האמת היא שלאנשים אין מושג למה הם רצים בכלל ומדהים עד כמה התשובות שלהן הן רדודות. מדובר במשהו כל כך מרכזי שתופס נפח כל כך גדול בחיים שלהם והם מקדישים לו זמן שלמענו הם מוכנים לסבול סוגי קושי שונים, כמו פציעות, כאבים, חשיפה למזג אויר קשה, אכזבות מתחרויות או ביצועים כושלים. אנשים אמרו לך שזה 'הרגל' אבל זאת רק הקליפה החיצונית. מה זה אומר בכלל 'הרגל' ולמה יש אנשים שילכו לספורט מסויים ולא לאחר ? זה לא הסבר כי זאת חוויה לא מודעת שאנשים לא מבינים אותה. בשביל להבין את זה צריך להתמצא בפסיכולוגיה של התנועה שבה כל מקבץ תנועות מסוים מעורר ריקמה ריגשית אחרת".
אייל מציע תאוריה שלמה מתוך הכרות של שנים עם ספורטאים. "ריצה היא תנועה אנושית יחודית שמעוררת רגשות יחודיים מאד. חיוביים אצל אנשים מסוימים ושליליים אצל אחרים. בכל אדם ישנם מצבים רגשיים הנתפסים כידידותיים, אבל כידוע קיימים גם מצבים רגשיים הנתפסים כשליליים. מי שמוצא את הריצה כקשורה אצלו לרגשות הידידותיים יתאהב בה ויתמיד. מי שלא, יעבור הלאה או שיבוא לשאול שאלות על הריצה בדיוק כמוך."צריך להקשיב לאופן בו רצים מדברים על ריצה כדי להבין שמדובר בתערובת עמוסת רגשות ויצרים."
"'הרוח השלישית' אותה חוויה של התעלות רגשית במהלך ריצה, מוכרת רק לחלק קטן מהרצים" אייל ממשיך. "רוב הרצים מרגישים את שיא הסיפוק רק בסוף הריצה. אנשים מסוימים אף פעם לא ירוצו לבדם. אחרים ירוצו רק לבד. ההעדפות הללו ורבות נוספות משקפות עמדה רגשית. מדובר בתנאים המאד ייחודיים הדרושים לכל אדם כדי להיות מרוגש".
וכאן המקום לשאול את אייל למה בדיוק הוא התכוון כשהוא אמר על הריצה למרחקים שהיא חוויה מהסוג ה'אוטו ארוטי'. הוא מסביר לי שבריצה אדם בונה בפנטזיה הלא מודעת תסריט שבו הוא יודע מראש מה הוא יחוש בכל שלב ושלב של הריצה כשהמטרה שלו היא פורקן כלומר קטיעת הריצה באיזה שהוא שיא.אצל רצים תחרותיים, הפנטזיה הזאת היא לפעמים תסריט הניצחון או התבוסה הידועים מראש. נתקלתי בזה לא אחת, ביעוץ לאתלטים ברמות השונות. כניסה לפנטזיה באמצעות ניתוח חלומות למשל, מאפשרת לקבוע סוף אחר לתסריט הלא מודע. מדובר בחוויה אוטו ארוטית מאחר שהתסריט שתארתי שמור אצל האדם בינו לבין עצמו. מדובר בחוויה אינטימית וקשה מאוד להתחלק בה עם אחרים. זה מעורר אי נוחיות רבה, לכן זה יוצא בעיקר במסגרת של טיפול." "בכלל, חוויה הריצה למרחקים ארוכים היא חוויה עם מרכיב מאזוכיסטי, אצל חלק מהרצים יש לאנשים טעות בהתייחסותם למאזוכיזם. הם לא מבינים שזאת חוייה מאוד מושכת. המאזוכיסט מביא את עצמו לשיאים של מאמץ וסבל של נשימה קרועה, רגליים מאובנות וכאבים נוספים,לפעמים עד סף התעלפות. וחשוב שתדגישי שמאזוכיזם הוא חוויה מושכת בצורה בלתי רגילה. הריצה למרחקים גם קשורה לרגש האשמה כפי שעולה מהכרותי עם לא מעט רצים. אנשים שרצים למרחקים ארוכים אומרים שבאמצעות הריצה הם מצליחים להרגיע את ריגשי האשמה שיש להם בחיים".
באמצעות הריצה מצליחים ריגשי אשמה -למצלומים אין כל קשר לכתבה
וכאן אייל נזכר באחד מן הפציינטים שלו. האיש, שרץ כל יום למרחקים ארוכים, שכל את בנו בתאונת דרכים. כיוון שהפציינט של אייל היה הנהג בזמן התאונה הוא הרגיש שהוא זה שאשם בה. לא עזר שום דבר ושום הסבר הגיוני. רק הריצה למרחקים הארוכים כחוויה יום יומית הצליחה למתן במקצת את רגשי האשם של האב. אותו אב שכול היה אומר לאייל בפרוש, בשיחות הטיפוליות שהיו להם שהוא מרגיש שבאמצעות ריצה ארוכה הוא מצליח להרגיע במקצת את רגשי האשמה הנוראיים שלו. כל זאת רק באופן זמני עד לריצה הארוכה הבאה.
אייל גאה שאצל אותו פציינט הם הצליחו למתן במקצת את אותו דחף בלתי נשלט לכפרה באמצעות ריצה והעניינים נעשו הרבה יותר מתונים. "ברגע שאדם עוצר ונותן לעצמו דין וחשבון רגשי למה שגורם לו להיות מחוייב לריטואל הזה של לרוץ את עצמו לדעת העניינים נעשים הרבה פחות מעיקים".
כאן אני חייבת להתריס שלמרות כל מה ששמעתי מאייל היום על ההתעללות הרגשית שלי בעצמי, על החוייה המאזוכיסטית שבריצה למרחקים ארוכים, על האוטו ארוטיות שבריצה הארוכה ועל רגשי האשמה הגדולים שלכל אחד מאיתנו יש למכביר גם בלי תאונות דרכים אני דווקא די נהנת מחווית הריצה. נהנת וסובלת. אומנם אני עדיין לא רצה למרחקים ארוכים באמת אבל זה די נעים לי, כל העניין הזה של להתגבר על עצמי ולרוץ בכל פעם למרחק גדול יותר.
"נו, כמובן" אומר לי הפסיכולוג " זה מה שידוע כתסמונת ה- locker’s room relief . מי שסיים את הפעילות הפיזית שלו לאותו יום מרגיש מייד תחושה של הקלה. הוא מרגיש שהוא הרוויח את יומו. זה מבחינת 'התענתי וסבלתי אז מותר לי להיות מה שאני'. לכל אחד מאיתנו יש רגשי אשמה ומצפון שמייסר אותנו על מה שהאחרים מצפים מאיתנו ואנחנו לא מגשימים ומה שאנחנו לא מגשימים לעצמנו. אני חייב לומר לך שלא הרבה אנשים רוצים לדעת משהו על הקשר שבין הפעילות הגופנית בה הם עוסקים לבין המוטיבציות הפסיכולוגיות שלהם. אין גם צורך מיוחד לבדוק את הקשר הזה, אלא אם כן העניינים מסתבכים כמו אותו רץ שהיה מוכרח לרוץ פעמיים ביום גם אחרי שפוטר מעבודתו על רקע העדרויותיו התכופות, בגלל ריצותיו הממושכות ונטייתו להגיע למשרד נוטף זעה בבגדי ריצה. גם אחרי שנותח פעמיים בברכיו המשיך לרוץ. רק מכונית שפגעה בו בשולי כביש החוף הביאה אותו לחפש משמעויות נוספות על התמכרותו זו".
ואחרי כל מה ששמעתי פה היום אני יודעת שאני בכל זאת אמשיך לרוץ וכל פעם קצת יותר ויותר מהר. כי איך אומר הפסיכולוג "זהו ריטואל כפייתי" וגם "דחף יצרי חזק ביותר". ומי יודע על מה אני מכפרת בריצה שלי. אולי על כך שאני לא מספיק צעירה, לא מספיק מהירה ולא מספיק טובה.
מתוך מגזין עולם הריצה החדש היוצא בימים אלו לחנויות ולמנויים
