מאמר מעמיק ומעניין של הרצה יעל גורלי שופך אור על השאלה
התמוהה ביותר בעולם הריצה – מדוע אנו רוצים? האם בגלל האנדרופינים ומצב
הרוח המרומם לאחר ריצה, או בגלל הישגים ותחרויות, אולי בגלל הכל…

מאת:יעל גורלי

הערת הכותבת: אני סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה ולא מתימרת להיות מומחית בפסיכולוגיה בכלל או בנושאים שכתבתי עליהם בפרט.

לפני הכל
התשובה הראשונה שעולה לראש כשאני שואלת את עצמי או אנשים אחרים למה הם רצים, היא "כי זה כיף". וזה באמת כיף! ברור שריצה משחררת אנדורפינים שמעלים את מצב הרוח. זה קורה גם בריצות קצרות, ובריצות של מעל שעתיים אפשר לקבל "היי" רציני (לא ניסיתי סמים, אבל זה בטח דומה). יש עוד סיבות רבות שעולות, כמו שמירה על אורח חיים בריא, שמירה על משקל, מחוייבות לקבוצה ואפילו פשוט הרגל. אותי הטרידה השאלה – אבל בכל זאת, למה?

רוב הרצים שהצבתי בפניהם את השאלה הזאת לא ידעו לענות עליה. במאמר אציג מספר תשובות שניתנו לי, ואנתח את הרקע הפסיכודינמי שלהן. הסיבה שבגללה התמקדתי בריצה ולא בספורט בכלל היא שקל לי יותר לדבר עם רצים – זה נעשה תוך כדי הריצה. רבים מהם (וגם אני) עוסקים גם בענפי ספורט אחרים, וברור שהתשובות אינן ייחודיות לריצה. ברור גם שאין סיבה אחת אלא אוסף סיבות, ובכל זאת לכל אחד יש סיבה דומיננטית שבה התמקדתי.
אני ממליצה לא להתמקד בשאלה לאיזה קטגוריה אתם נכנסים. כולנו נכנסים לכולן, השאלה מתי.

כי אם מתאמצים מצליחים
רצים רבים, במיוחד למרחקים ארוכים, מרגישים  שריצה היא מעין "מעבדת ניסויים", שבה אתה חווה, בתוך כמה שעות, קשת שלמה של מצבים ורגשות. רצים אומרים שכל ריצה היא "עולם ומלואו". ה"מעבדה" הזאת מאפשרת, מצד אחד, לשפר את יכולת ההתמודדות עם העולם, ומצד שני – ברור שהיא מעבדה מנותקת. בריצה כמעט כל אחד יכול להצליח ולהשתפר, וכל מה שדרוש הוא אימון. "רוצה מרתון? אין בעיה – אם תרצה, תגיע לשם". בעולם האמיתי, אין בהכרח קשר ישיר בין מאמץ ותוצאה.

אברהם מאסלו טען שלכל אדם יש צרכים פיזיים, אבל גם מטא-צרכים, כמו הרגשה של שלמות, מושלמות, צדק, אמת, יופי וכו'… כאשר לא ניתן לספק את הצרכים האלה, האדם יסבול ממטא-פתולוגיה. האדם בדרך כלל לא מודע לכך שהוא סובל ממטא-פתלוגיות, אך יכול להרגיש שמשהו "חסר לו בחיים". התחושה שאין צדק בעולם היא סוג של מטא-פתולוגיה, והריצה היא אמצעי להתגבר עליה. בריצת חובבים, הכישרון פחות רלוונטי להצלחה, פשוט כי לא דרוש כישרון רב כדי לרוץ (השוו עם הכישרון הדרוש באומנות למשל). רץ לא מוכשר ירוץ יותר לאט ועם סגנון פחות יפה, אבל יצליח להגיע לסיום של המסלול, כל עוד יתאמן נכון.

האמונה שאין אתגר שאי אפשר להתגבר עליו אם מתאמצים מספיק היא אלמנט של "הגנת שליטה אומניפוטנטית". פרויד טען כי המקור למנגנון ההגנה הזה הוא ההרגשה של התינוק שהוא גורם לשינויים במציאות. זאת תחושה מאד מוכרת לרצים: שיש משהו ש"אני בניתי לבד", שכח הרצון בלבד הוא שעיצב את הגוף והביא להצלחה.

כי אני יכולה לרוץ מתי שבא לי וכמה שבא לי
כי יש לי תוכנית שמקדמת אותי למטרה שלי

שני המשפטים למעלה הם הפוכים אבל לדעתי נובעים מאותו מקום. ריצה וחופש הם פרדוקס. קל מאד להשתעבד לריצה. מתחילים מריצות קצרות ונגררים לתוך עולם של קצבים, ציוד ואוכל. "צריך" ללכת לישון מוקדם ו"צריך" לקום ב-4 בבוקר, "צריך" לאכול אוכל מסויים לפני ואחרי, לבצע תרגילי חיזוק משמימים ולהתמודד עם פציעות. אם כך למה אנשים אומרים שהריצה משחררת אותם?

את הפתרון לפרדוקס החופש מצאתי דווקא בהוגה מתחום מדעי המדינה. ג'ד רובנפלד מסביר שהמטרה שלנו היא להיות חופשיים, ולדעתו המשמעות של "חופש" היא שיהיו לנו מטרות ושנוכל להגשים אותן. הוא מבדיל בין "התחייבות" ל"התחייבות מוקדמת". התחייבות מוקדמת היא "לקשור את עצמך לתורן" (כמו שעשה אודיסאוס לפני שעבר אצל הסירנות). היא אינה מאפשרת חופש אלא להפך, מגבילה את מרחב האפשרויות שלנו. התחייבות, לעומת זאת, היא לקבוע לעצמך חוקים. המטרה של החוקים היא שכשתגיעי ל"רגע האמת" (לא מתחשק לקום בבוקר לריצה…) זה לא מספיק שתפעלי באופן רציונלי (לחזור לישון) אלא שתפעלי כך שתגיעי למטרות שלך ותממשי את החופש שלך. הרציונליות לא משחקת אצלו תפקיד כה חשוב.

כך, ההיצמדות לתוכנית מאפשרת חופש מפני שהיא מאפשרת לפעול להשגת המטרות. לעומתה, חוסר ההיצמדות לתוכנית והריצה "מתי שמתחשק לי", מאפשרת חופש פיזי. בוודאי, שאדם שיכול לעשות יותר עם הגוף שלו הוא חופשי יותר, משום שהגוף הוא אמצעי התחבורה העיקרי שלנו.

כי זאת בריחה
נושא הבריחה העסיק אותי הרבה זמן. בהתחלה היה ברור לי שריצה היא בריחה: ברמה הפיזית אני מבצעת פעולה של בריחה; ברמה המנטאלית אני משאירה את הפלאפון והאינטרנט בבית ויוצאת למקום שבו לא ימצאו אותי; ברמת היום-יום, התגובה שלי לקשיים היא לצאת "לרוץ על זה". יום אחד מישהו אמר לי – שטויות, איך את יודעת שאת בורחת ולא רודפת? אין לי תשובה על השאלה הזאת, אבל אני קצת פחות בטוחה בתיאוריית הבריחה.

ובכל זאת, הריצה יכולה בקלות לבטא מנגנון הגנה של "נסיגה". נסיגה היא בריחה מהמציאות לעבר פנטזיה פנימית, שאינה מלווה בעיוות תפיסתי. מעבר להיותה מתאימה מבחינה מטאפורית, ההתכנסות פנימה בזמן הריצה מאפשרת כר פורה לפנטזיות. הרבה רצים חולמים בהקיץ בריצה כאשר הם לבד, לעיתים באופן ספונטני ולעיתים בכוונה, כדרך להירגע. למשל, יש כאלה שמתארים את צעדי הריצה כאילו הם "דורסים" דברים שליליים בחייהם, או פשוט נותנים דרור למחשבות אגרסיביות ו"לא לגיטימיות". למה לעשות זאת דווקא בריצה? הסיבה היא שכאשר רצים קשה יותר לעשות אינהיביציה (מחסום, מעצור נפשי) על המחשבות. אני לא יודעת למה זה קשה יותר, נראה לי שגם בזה אשמים האנדורפינים.

כי מתגברים על קשיים
רצים רבים הם דואליסטים מושבעים (דואליזם הוא אמונה שהגוף והנפש נפרדים). הם מבדילים בין "הגוף שלי" ל"אני". פול בלום הוא פסיכולוג התפתחותי. הוא מסביר שהגישה הדואליסטית היא תוצאה של "שכל ישר". יש אותה גם לילדים קטנים מאד, והיא רווחת בתרבויות שונות. לטענתו הגישה הדואליסטית היא מולדת ולא נלמדת. הסיבה היא אבולוציונית – יש יתרון בראיית עולם שמפרידה בין "עצמים פיזיים עם חוקים פיזיקליים" ל"בני אדם עם התנהגות מכוונת מטרה".

אצל רצים הדואליזם חזק יותר מאשר אצל אנשים שלא עוסקים בספורט. הסיבה הראשונית לכך היא שהם מודעים הרבה יותר לגוף שלהם. סיבה נוספת לדיאלוגים הארוכים של הרצים בין "עצמי" ל"אני" היא שבריצה לבד יש המון זמן להעביר. סיבה שלישית היא שזה עובד – הדואליזם יכול להסביר את התוצאות בשטח. כל רץ יכול לספר על ריצה שבה היה עייף ובלי כח לצעד נוסף, עד שמשהו דירבן אותו להגביר מהירות. במילים אחרות, "הכל בראש".

הדואליזם מוביל לכך שעבור רצים רבים, "הגוף שלי" הוא משהו מוזר, עם "שגעונות" (לא מתחשק לו לרוץ היום, לחצוף), שפעמים רבות צריך להאבק בו ולנצח. הניצחון על הגוף הוא עבורם ההישג המשמעותי ביותר בריצה. הפציעות נתפסות כ"בגידה". ההתיחסות לגוף כיריב היא מנגנון הגנה נגד אגרסיות – מחליפה מאבק באופן גלוי ביריב חיצוני.

דרך להעלאת בטחון עצמי
מדוע אנו רוצים להעלות א ערך העצמי שלנו? על פי ארנסט בקר, הפחד מהמוות הוא בסיסי לכל אדם. על מנת להכחיש אותו, אנו מנסים ליצור תמונת עולם של אלמותיות. אחת הדרכים לעשות זאת היא העלאת ערך העצמי. ריצה היא דרך טובה להעלות ערך עצמי כי היא בונה את הגוף: על פי ההיגיון של המכחיש, ככל שהגוף שלו יותר חזק כך פחות סביר שהוא ימות (אגב, גם אם טרם הוכח שריצה מובילה לאלמוות, היא בהחלט מקדמת את הבריאות).

מעבר לכך, הריצה מאפשרת לאדם לבנות את עצמו כדמות של "גיבור" – עוד מושג חשוב בתיאוריה של בקר. ראשית, היא מאד אינדיבידואלית, כפי שהגיבור הוא אינדיבידואל. גם כאשר רצים בקבוצה, ההתמודדות עם הקשיים היא של כל רץ לעצמו. אפשר לעזור למי שקשה לו ו"למשוך" אותו קדימה, אבל לא לרוץ במקומו. שנית, הריצה היא "סיפור גיבור" אידיאלי – יש קושי פיזי ומנטלי, והאדם מתגבר עליו בזכות תכונות האופי שלו.

סיבה נוספת שבגללה נרצה להעלות ביטחון עצמי היא תסביך נחיתות. אלפרד אדלר טען שלכולנו יש תסביך נחיתות בסיסי, כי כולנו מתחילים את החיים כתינוקות חסרי ישע. באמצעות השאיפה להגיע למטרות, האדם מתגבר על תסביך הנחיתות שלו. ניקח לדוגמה אדם מבוגר, אולי במשבר גיל ה-40, שמתחיל להרגיש שהוא מיותר בעולם. אם הוא רץ מהר כמו צעיר, או אותו מרחק כמו צעיר, הוא מוכיח שהוא טוב יותר. סוג המוטיבציה הזה בולט גם אצל נשים – באמצעות הריצה הן מוכיחות שהן "רצות מהר/רחוק כמו גברים", ולכן טובות יותר.

כדי לשפר שיא אישי
לרצים החובבים ברור שלא יגיעו לאולימפיאדה. לכל היותר, אם יש להם כישרון ומזל, הם יוכלו לקבל פודיום ולזכות בפרס סימלי במירוץ קטן. ברור שתמיד יהיו רצים מהירים ממך ורצים איטיים ממך. לכן, התוצאה אינה חשובה אלא במידה שהיא אינדיקציה לשיפור. אבל למה השיפור כל כך חשוב?

האדם שואף תמיד לממש את פוטנציאל ההתפתחות שלו במלואו. אנשים תמיד מציבים לעצמם מטרות ושואפים להגיע אליהן. המטרות מספקות לאדם משמעות, עוזרות לאדם להגדיר את עצמו ומעלות את ההערכה העצמית שלו.

ויקטור פרנקל מתיחס בסיפרו "האדם מחפש משמעות" ל"ריק הקיומי". הריק הקיומי נובע מכך שהאדם איבד הן את היצר הטיבעי והן את המסורות, וכך אינו יודע בעצם מה הוא רוצה לעשות. האדם חש שאין משמעות לחייו, והוא משועמם. לפי פרנקל, כל אדם שואף ל"פשר". הריק הקיומי יכול להתמלא בשאיפה להשיג תוצאה יותר טובה.

הריצה בעידן הטכנולוגי מאפשרת התעסקות בלתי פוסקת בתוצאה: שעוני דופק מתקדמים בודקים את הדופק, הקצב והשיפוע של המסלול. הנתונים מסופקים בזמן אמת וגם מועלים למחשב וניתנים לניתוח. קהילת הרצים מאפשרת השוואה מיידית עם חברים ורצים אחרים. כל אלה מספקים לרץ תחושה שהוא מתקדם, משיג משהו מוחשי.

בעולם המודרני, אנחנו חיים חיי נוחות, ואין לנו אתגר שרידותי אמיתי. מעבר לכך, יש לנו הרבה פעמים יכולת לבחור את האתגרים שלנו. למשל, אני מעדיפה להצליח בלימודים בלי להשקיע, כדי שיהיה לי יותר זמן פנוי לדברים אחרים. לכן, אני בוחרת במסלול לימודים שבו אין לי אתגר. את הצורך באתגרים אפשר להשלים בנוחות רבה באמצעות הריצה. זאת סביבה מאתגרת אך מוגנת – כישלון לא באמת יפגע בי. ניתן לומר שאני חוששת מאתגרים "אמיתיים", ולכן מתמקדת באתגר של הריצה. יתרון נוסף הוא שאין חשש שהאתגר ייגמר – אם אי אפשר לרוץ מהר יותר, אפשר למדוד חלקי שנייה במקום דקות וכך לראות שיפור. אם גם זה לא יעזור, תמיד אפשר לרוץ רחוק יותר.  

תחרותיות
פרויד הגדיר "סובלימציה" כמנגנון הגנה שמתעל את הדחפים (הלא-לגיטימיים חברתית) למטרות שהן מקובלות מבחינה חברתית. בכל שנה קהילת הרצים גדלה, יש יותר מירוצים והריצה הופכת לספורט יותר מקובל מבחינה חברתית. אדם שמגדיר עצמו כרץ זוכה להערכה מהחברה (גם אם ההערכה מהולה בחשש וביקורת), ואם הוא רץ מהר או רחוק, הוא יזכה להערכה גם מקהילת הרצים. לכן, בהחלט ניתן לעשות סובלימציה לדחפים באמצעות ריצה, והדבר יהיה מתגמל.

אילו דחפים עוברים סובלימציה? במירוצים, מדובר על אגרסיביות ותחרותיות. בניגוד ל"עולם האמיתי", יש במירוץ לגיטימציה חברתית מלאה להפגין את הדחפים האלה. בנוסף, תתכן סובלימציה לדחפים מיניים – משום שגם בריצה וגם במין יש אלמנט חזק של הפקת הנאה מהגוף. יש דמיון מסוים בין ההקלה שבאורגזמה להקלה שלאחר "ספרינט סיום".

כדי להירגע
רצים רבים משבחים את היכולת של הריצה להרגיע אותם. מעבר לאפקט של האנדורפינים, הריצה מרגיעה כי היא מאפשרת לפעול ללא מחשבה. ברוב הריצות, המקצב הוא קבוע ונעים – לא מהיר מידי ולא איטי מידי, המסלול מוכר ושגרתי. ניתן בקלות להכנס למצב מדיטטיבי.

הרגליים שדופקות על השביל בקצב קבוע יכולות להוות, על פי תומס אוגדן, סוג של מנגנון הגנה. הן מזכירות לנו את תחושת הנענוע של ההורה, שמגנה על התינוק מפני ה"חוץ" המאיים.

גם בתור מבוגרים, אנו עלולים לסבול מחרדה מהתפרקות והתמוססות לתוך הסביבה. אחד מאופני ההגנה מפנה החרדה הזאת היא פעילויות קצביות של השרירים, דוגמת ריצה. הסדירות של הפעילות מאפשרת מעין "עור שני" שמגן על פנים הגוף. לכן, דווקא בתקופות קשות שבהן "הכל מתפרק", הריצה היא גלגל הצלה.

כי זה כיף למרות שזה כואב
שאלת המזוכיזם עולה הרבה בריצה. במיוחד כאשר מתחילים לרוץ, זה לא נוח ולפעמים גם לא נעים. לגוף לוקח זמן לקבל את הפעילות החדשה. הכאבים מגיעים בכל פעם שיוצאים מ"מתחם הנוחות" – אימוני מהירות או ריצות ארוכות במיוחד – וכבונוס יש גם את כאבי השרירים ביום שאחרי. במקרים יותר קיצוניים, ההתמכרות לריצה גורמת לכך שרצים גם כשפצועים, וכמובן שזה כואב עוד יותר.

אף אחד לא רוצה להודות שהוא מזוכיסט, אבל כולנו סובלים מכאבים ואפילו נושאים אותם בגאווה. יום של כאבי שרירים הוא יום שבו את יודעת ש"עבדת טוב אתמול". יש רצים שמאמינים שככל שהם התגברו על יותר כאבים, כך הם חזקים יותר מנטלית. הכאב מוביל להנאה.

ננסי מקוויליאמס מסבירה שבכולנו יש מזוכיזם נורמלי. אני מקריבים למען התחושה הטובה שאחרי, למען הידיעה שעמדת במטרה, שהתגברת על הקושי, שעשית משהו טוב לעצמך.

לפעמים, הסבל בריצה הוא "למען" עוגת השוקולד שאחרי ("הרווחתי אותה ביושר"). מזוכיזם כזה נועד להכשיר התנהגות שהרץ יודע שאינה מותרת לו. במאזן המוסרי הפנימי, הסבל הוא תשלום על הנאה. כך ניתן לחטוא יותר ועדיין להרגיש טוב עם עצמך. זאת, במיוחד אצל אנשים שבאופן בלתי מודע כורכים סבל עם הנאה.

סיכום
המאמר הזה נועד לעורר מחשבה ולא לתת תשובות. הוא שיטחי וחלקי. הוא שיטחי בעיקר בגלל שאני מבינה הרבה יותר בריצה מאשר בפסיכולוגיה. לא מצאתי מאמרים ייעודיים על ריצה או ספורט להתבסס עליהם. בחרתי את התיאוריות בצורה חצי-רנדומלית, ואני בטוחה שהתיאורים שלי אותן לא ממצים. הוא חלקי כי בשבוע אחד יש 3 ריצות. כל ריצה היא פיסת חיים מרוכזת. לכל ריצה יש משמעות אחרת. דיברתי עם כמה רצים, אבל יש בטח עוד אלף סיבות אצל רצים אחרים.
 
אני לא מרוצה מהתוצאה אבל מאד מרוצה מהדרך. בזכות המאמר הזה גיליתי עוד דברים על עצמי, וניהלתי שיחות מרתקות עם חברים. אני מאמינה שגיליתי גם לחברים שלי דברים על עצמם, למרות שרבים מהם עדיין חושבים ש"ניתוח פסיכולוגי" זה סימן שמשהו בראש שלהם לא בסדר.

האם לרוץ זה "בסדר"? קשה לי להגיד. כמות הספורט שאני וחבריי עושים חורגת מהנורמלי. מצד שני היא משפרת לנו את החיים, והרי רק פסיכים שואפים להיות נורמלים.

תמונת כתבה / Steve Gregory
תמונת שער / TarmoK
ביבליוגרפיה ולבלוג של של יעל גורלי בשוונגנט