הרעיון לרוץ מרתון נולד מכל המקומות בכלא באלסקה. בשל ספק טעות בזיהוי, או ספק חשדנות מוגברת בארה"ב של לאחר 11 בספטמבר 2001, עצרו את חברי גיא ברמן ואותי בעיצומו של הטיול בין התואר הראשון לשני בביולוגיה. כך או כך, 10 ימים בכלא מקסימום סקיוריטי, משאירים לך הרבה זמן לחשוב ולתכנן.

אין חושך לאורך הלילה | צילום: Truls Tiller

עוד כתבות מרתון בשוונג
איך מתאמנים למרתון סתיו בחו"ל, בקיץ הישראלי?
תכנית תזונה למרתון ולחצי מרתון: כמה פחמימות צריך לאכול ומתי?
איך הופכים טריאתלט לרץ מרתון מהיר?

מרתון "שמש של חצות", יש דבר כזה

"יום אחד נרוץ מרתון ביחד?" אמר גיא.
"קודם תן לי את המיטה למטה ואז נדבר", אמרתי לו. אז הוא נתן ודיברנו.
סיכמנו שעושים מרתון. איפה? היינו צנועים. אולי תל אביב, אולי טבריה. מי ידע אז על מרתונים באירופה, שלא לדבר על מרתון "שמש של חצות", בצפון נורווגיה?

חלפו כמעט 10 שנים עד שהגשמנו את החלום כשרצנו ביחד את מרתון פאריס. אני כבר דיפלומט ישראלי במשלחת לאיחוד האירופי בבריסל וגיא עדיין סטודנט, הפעם לרפואה. הצצנו ונפגענו. חייבים לעשות זאת שוב. אבל איפה? ואז היתה כתבה באתר כלשהו על המרתונים היפים המיוחדים בעולם. מרתון בעמק המוות בנבדה, ארה"ב? קטן עליי. אני אילתי במקור. מה זה מרתון ב-51 מעלות לעומת שיעורי הספורט של זקס באילת של שנות השמונים והתשעים. או במלים של הסמל שלי בצבא, "לא מאיימים על יונה ביין" (בערך). מרתון עליות באלפים השווייצרים מלחיץ. שונא עליות. מרתון בהונולולו? לא תודה. גרתי במעונות של אוניברסיטת תל אביב שנתיים, בלי מזגן. אני את מנת הלחות שלי כבר קיבלתי.

בתל אביב הם היו מסוכלים על ידי החום או היס"מ. ויקינגים רצים | צילום: Truls Tiller

ואז, בום, אאוריקה: Midnight Sun Marathon בטרומסה שבצפון נורווגיה, 1,800 ק"מ צפונית לאוסלו, 344 קילומטרים צפונית לחוג הקוטב הצפוני. העיר השביעית בגודלה בנורווגיה עם 75 אלף תושבים, והעיר עם מספר תושבים מעל 50 אלף הצפונית ביותר בעולם. הייתי אומר "חור" של ממש, אבל אני גר היום במודיעין. אז איך אומרים? מי שגר בבית זכוכית וכו' וגו'. בעיר, לפי ויקיפדיה, נמצאות גם האוניברסיטה, מבשלת הבירה, הגן הבוטני והפלנטריום הצפוניים ביותר בעולם.

ובלי הנקודה הישראלית אי אפשר, העיר כרתה ברית ערים תאומות עם… עזה. הייתי בשתיהן. תאומות הן לא. ואם כבר, תאומות ממש, אבל ממש, לא זהות. מועצת העיר העבירה החלטה שאינה מייבאת מוצרים מההתנחלויות בשל התנגדותה למדיניות הישראלית מול הרשות הפלסטינית. זאת היתה אחלה סיבה לאכול תמרי מג'הול נהדרים מהבקעה תוך כדי הריצה ולחגוג את סיום המרוץ עם יין ברקן מעולה. אבל לזה עוד נגיע.

בלילה יש עדיין אור שמש | צילום: מאור אלבז

מתחילים להתאמן. אנחנו כבר לא ילדים. אחרי כל אימון לוקח להתאושש, קשה לפנות זמן לריצות הארוכות עם 7 ילדים ביחד (4 שלי ו- 3 שלו) ובעיקר שתי בנות זוג שאמנם תומכות עד הגג אבל ברור לנו שמתבאסות עלינו רצח. נו מילא, A man's got to do what a man's got to do. הבטחתי לאשתי שאני אשאר לבד עם הילדים כשהיא תטוס למרתון שלה מתי שהיא רק שתרצה. נראה לי שרק הכעסתי אותה.

לתחרות הבאה שלכם לחצו כאן

המועד מתקרב. איך טסים לשם? שיגענו את סקיי סקאנר. יקר וארוך. 8 שעות המתנה בגדנסק יכולות לשבור כל אחד. לעומתן ה-4 שעות המתנה בקרקוב נראות כמו טיול בפארק. בסוף מוצאים טיסה סבירה. רק שלוש טיסות עם שתי חניות ביניים. שום דבר שעם הרבה משחקים באייפון וסרטים באייפד אי אפשר לעבור. אפילו ספר היה לי בתיק. אני חושב.

מרוץ קטן עם 1,200 משתתפים

ממריאים מגשם מפתיע של אמצע יוני בישראל ונוחתים, אחרי שעות ארוכות, בגשם לא מפתיע של אמצע יוני בטרומסה. 8 מעלות, בלילה 3. בערב המרתון צפויות 8 מעלות. קריר משהו. יש יומיים בעיר לפני המרוץ. יפה פה ברמה מוגזמת. ההרים, הים, השלג, הפיורדים, היערות. את הזוהר הצפוני לא התמזל מזלנו לראות, פשוט כי אין חושך. זה קטע משוגע. אין חושך. כל היום והלילה, כמעט אותה עוצמת תאורה. השמש בזווית מצחיקה מסתובבת מעל לראש, מעט מנמיכה בערב, ועולה שוב. לא נעלמת. וילונות כבדים על החלונות במלון אמורים לסייע אבל לא ממש עוזרים. התוצאה. קמים בשלוש לפנות בוקר רעננים כמו באמצע היום ורעבים כמו ב 11.59 במשרד. מזל שלא היה לי עט להפיל בדיוק ב-12 בצהרים.

בניגוד למרתונים גדולים אחרים באירופה ובעולם, דוגמת 40 האלף שרצו איתנו בפאריס, זהו מרוץ פצפון. 1,200 משתתפים (6 ישראלים) בסך הכל השנה. המרתון מתחיל בשמונה וחצי בערב. יש מספיק זמן להתארגן בבוקר, לישון קצת ולהתייצב בקו הזינוק בקור מקפיא, מלווה ברוחות ארקטיות עזות וגשם קל. ההתחלה סבבה דווקא. הרוח נחלשת ומזג האוויר הקריר אפילו מקל על הריצה. אבל כשעולים על הגשר שמחבר את טרומסה למיין לנד, מקבלים את הרוחות לפנים. אבל לא הגענו עד לפה כדי לעצור.

על הגשר עוקפים אותי שני ויקינגים. כלומר ויקינגים. שני רצים שרצו עם תלבושת ויקינגים מלאה, כולל קסדה עם קרניים, מכנסי פרווה, גרזן וחרב. בתל אביב הם היו מסוכלים על ידי החום או היס"מ. בכל מקרה, שלבי המרוץ כמו בכל מרוץ אחר – היתה אופוריה והיה ייאוש, היה תסכול והיתה התרוממות נפש, היתה השאלה "למה אני צריך את זה?" והיתה התשובה "בשביל זה!!!". כל עוד הרמתי את הראש, יכולתי להתפעל מהנוף המשגע שבו אני רץ ושבאחת לפנות בוקר (כן, עדיין רצתי באחת לפנות בוקר) אנחנו רצים באור יום מלא. מודה – מתישהו כבר לא היה כוח להרים, או שהרוח המקפיאה פשוט הורידה אותו חזרה. חופרים קדימה. הרי בסוף מחכים סווטשרט ויין ברקן נהדר. אדום.

תודה לד"ר גיא, ענבר ואמה ברמן על הליווי. ולסיגל, יובל, עמית, איתי ונועם אלבז סטרינסקי על התמיכה והסבלנות.