אנחנו מרבים לדבר על מהלך הריצה, מנתחים כל שנייה ושנייה בה. מנטרים ומסתכלים על שלל פרמטרים מהריצה. אנחנו כותבים וקוראים על הריצה, על מה נכון לעשות לפניה וגם מה נכון לעשות אחריה מבחינת תזונה ומנוחה. רבות נכתב על הפעילות הכימית שמתרחשת אצלנו בגוף במהלך הריצה ואחריה. על האנדרופינים שמופרשים במהלך הריצה ועל תרומתם למצב הרוח החיובי שהריצה משרה עלינו. הכימיה של הריצה היא חשובה, אבל הפעם אני רוצה לתת פרשנות אישית לאותה כימיה.

לפעמים מזהים את זמן הקסם שיבוא בסיום הריצה, כבר בתחילתה | צילום: pixabay

אני רוצה להאיר זרקור על שנייה אחת מסוימת. אני מעוניין להדגיש את הרגע בו הריצה מסתיימת. את השנייה הספציפית שאחרי ריצת חמישה, עשרה, מרתון או אולטרה מרתון. אצל רובנו זו השנייה שאחרי הלחיצה על כפתור עצירת הזמן בשעון.

במידה מסוימת, השנייה הזו מושפעת מהדקות שקדמו לה. אם הריצה היתה קשה, אם סבלתי, אם הקילומטרים האחרונים העיקו על גופי, אם רק ייחלתי לרגע שהריצה תסתיים, הרי זו שנייה של שחרור. שחרור של הנפש והגוף ממאמץ קשה, זו שנייה בה מגיעה המנוחה ליגע. סוף סוף הלב יכול לפעום לאט יותר, סוף סוף השרירים לא צורחים לעוד ועוד חמצן, הגוף נרגע. יש קסם בשנייה שמגיעה מיד אחרי דקות ארוכות של סבל, בשנייה שמשחררת מהסבל.

אולם יש פעמים בהן הריצה היתה נפלאה, ריצות בהן נהניתי מכל שנייה ושנייה. ריצות בהן אני מייחל שהריצה לא תסתיים, כמו חלום מתוק שאינך רוצה להקיץ ממנו. הרי גם בסיטואציה הזו הגוף נרגע, וגם כאן יש הקלה פיזית. אבל אחרי ריצות שכאלה יש תחושה אחרת, כזו שמגיעה רק אחרי ריצה בה התענגתי מכל רגע.

אני קורא לרגעים שאחרי הריצה "זמן קסם". זמן בו אני כמו מרחף, ממשיך ליהנות מחוויית הריצה גם כאשר אני כבר מזמן יושב. יש פעמים שזמן הקסם נמשך שניות ספורות, אולם יש פעמים בהן זמן הקסם נמשך שעות ארוכות. בין הפרמטרים הרבים שמבדילים בין היותה של הריצה ל"טובה" או "לא טובה", יש את פרמטר "זמן הקסם", עצמתו ומשכו. יש פעמים (נדירות) שעד צהרי היום נמשך זמן הקסם, ויש פעמים בהם כבר לפני המקלחת הוא נעלם לו ואני חוזר לתחושות הרגילות של עוד יום שגרתי.

ריצה שנהנים ממנה זה משהו אחר | צילום: thinkstock

עם השנים מצאתי לי שיטות לגרום לזמן הקסם להישאר איתי עוד קצת, להשתכר ממנו כמה שיותר. אני מאוד משתדל לא להתחיל את ענייני היום שלי מיד לאחר הריצה, אלא להקצות לי זמן מעבר בין הריצה לבין מה שצופן יומי. אני, בכוונה תחילה, מסיים את הריצה קילומטר, לעתים אף יותר, מפתח ביתי. איני רץ בקילומטר הזה כי אם הולך, חושב על הריצה שהיתה, מסדר לעצמי את המחשבות, מגיע לתובנות, וכל זאת בחסות אותו זמן קסם שאני כה מעריץ. מצאתי גם כי ישיבה בבית קפה מיד לאחר הריצה, עם בגדי הריצה, מאריכה את זמן הקסם, בוודאי ישיבה עם אלה שרצו לצידי באותה ריצה, אלה ששותפים איתי לאותן תחושות.

צריך לומר שזמן הקסם לא תמיד מופיע, לא כל ריצה היא התעלות נפשית. יש פעמים, אפילו רבות, בהן הריצה פשוט מסתיימת לה ללא שום תחושות, פשוט עוד ריצה. אני גם מוכרח לציין שאיני יודע איזו ריצה תסתיים בזמן קסם ואיזו לא, זה פשוט קורה. אולם אני כן יודע, שלפני כל ריצה אני מתפלל שהפעם זה יקרה, שהקסם ימתין לי בקצה הריצה.

 ניר אבישי כהן | מורה לחינוך גופני ומאמן ריצה