תסלחו לי שאני לא רוצה להרחיב במילים על השבעה באוקטובר 2023. היום שבו ספורטאים יצאו מביתם לעוד בוקר של תנועה – ריצה, הליכה, רכיבה או ריקוד. חלקם התאמנו לקראת תחרות כזאת או אחרת, או סתם להנאה עם החברים. וכולם התעוררו לעוד בוקר. בוקר של תוכניות, חלומות ותקוות.
בוקר של חיים.
ובבוקר ההוא, של לפני הספירה, בוקר שבת יפה, החיים השתנו לבלי היכר. הרבה שעות שבהן השטן התהלך על פני האדמה. שעון הגרמין נעצר, נהרות של דם ודמעות זרמו וקול זעקה ושבר התפשטו כמו פצצת אטום בכל המדינה.
עצובים וכואבים על מה ועל מי שהיה ואיננו עוד.
החיוך כבר לא אותו חיוך, תחושת ריקנות מילאה את הגוף, אבן כבדה התיישבה על החזה והברכיים, ונראה ששום דבר לא מצליח למלא את החלל והבור העמוק שנפער ומאיים למשוך אותנו אליו.
איה מידן ואבידע בכר | צילום: יורם שפירר
שנה חלפה, ונראה ששום דבר לא השתנה. אך בעצם, כל כך הרבה השתנה. אנחנו השתנינו.
השנה שבה למדתי שמטרת הטרור היא להרוג אותנו, לא רק פיזית אלא גם נפשית ורגשית. לזרוע בנו פחד, להכניע את רוחנו ולגרום לייסורים עד שלא נרצה לחיות יותר. ובפעם הזאת הטרור לא הכניס רק פחד, אלא גם המון כאב נפשי ופיזי בלתי נסבלים. וכאן אני עוצרת. אתם מכירים את זה ולא אחדש לכם כלום.
אני דווקא רוצה לדבר איתכם על מה קרה משם והלאה עד היום- 7/10/24.
מכר מקיבוץ דגניה ב', שי, שלח לי טקסט שמאוד התחברתי אליו: "כשאני טובעת אין לי צורך שתתארו לי את המים, לא את צבעם, לא את עומקם, הרי אני חשה אותם עד צווארי. יש לי רק בקשה, אל תחדלו לרגע מלתאר לי איך נראית היבשה" (טלי ורסנו אייסמן).
הטקסט הזה התחבר לי לשיחת טלפון אחת שקיימתי עם אסף ורניק, המאמן שלי ברכיבות השבת בקבוצת טריהארד, ששיתפתי אותו במורכבות החיים שלי בעת הנוכחית. ואז הוא עצר אותי לרגע ואמר – "איה, החיים הסתיימו". השתתקתי. ואז הוא הוסיף – "אבל לא לך. קומי על הרגליים".
איה מידן ב-TRI כנרת | צילום: פרטי
ואני חייבת להגיד שהמשפט הכל כך מדויק הזה עשה ריסטארט שלפעמים אנחנו הספורטאים שחוו את ה-7/10, או לחלופין חוו אובדן מאוד גדול של בן.ת משפחה או חבר.ה וצוללים לתוך הכאב והאובדן צריכים לשמוע. כדי לקום על הרגליים, לנגב את הדמעות, להסתכל קדימה ולהמשיך (אחרי הכל, אני לא חושבת שיש מישהו במדינה שלא מכיר מישהו שנרצח או נהרג בפעילות בגזרות השונות. השכול נכנס לכל בית).
אז החיים הסתיימו. אבל לא לנו (בינתיים. כי לכו תדעו מה יקרה מחר או אפילו עוד רגע). ולא פעם מאמנים נשאבים בהכלה שלהם לקשיים הבאמת אובייקטיבים של המתאמנים שלהם. זו לא ביקורת, אני רק מתארת מצב שהוא בסך הכל הגיוני.
אבל המסר שלי הוא – תהיו רגישים. יחד עם זאת, אל תפסיקו להרים את המתאמנים שלכם, אל תצללו יחד איתם, המשיכו לדרוש מהם את מה שאתם יודעים שהם כן מסוגלים כי הוויתור הזה שואב לבור שחור שאי אפשר לצאת ממנו. ואני יודעת, הייתי שם. זו מלחמה יומיומית.
מאז אותה שבת, הספורט ממלא מקום מכובד בחיים שלי. נעה בין ייאוש לבין תקווה. כבר לא חיה בים המלח כפי שחייתי עד אוגוסט האחרון, אלא בבית בבניה קלה בשכונת בארי, צמוד לחצרים. הבית עדיין לא בית. בכל יום-יומיים פוקדת את בית העלמין של קיבוץ בארי, כי אנחנו בשלב של להחזיר את הנרצחים שלנו לקבורה ראויה באדמתה העוטפת של בארי. יחידים, זוגות, משפחות, קוברים אותם. שוב הספדים, שוב אבל, שוב ייאוש, ואז במעבר חד עומדת על קו הזינוק באיזושהי תחרות או אירוע ספורט אחר ואוחזת את התקווה.
איה מידן על קו הסיום בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
כך היה עם ההלוויה של כרמל גת ז"ל שנרצחה בשבי וגופתה חזרה לארץ. כרמל היתה בת כיתה שלי מהקיבוץ. ביום שני הבאנו אותה לקבורה המומים וכואבים, וביום שישי עמדתי על קו הזינוק בטריאתלון אשדוד כתחרות קריטריון למכביה שתתקיים ביולי 2025. לשם אני שואפת להגיע.
ואם כבר מדברים על המכביה אז אני יכולה לשתף אתכם שב-15/10 תיפתח במוזיאון הספורט היהודי בכפר המכביה תערוכה שנקראת "בלתי שביר – Unbroken" – שמביאה לקדמת הבמה את סיפורו של הספורט הישראלי מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. התערוכה מעמיקה בסיפורים של ספורטאים ישראלים שנפגעו, ותציג את רוחם הנחושה נוכח האסון. התערוכה כוללת פריטים אישיים, תצוגת מולטימדיה וראיונות. בין הפריטים יוצגו אופניו של ליאור וייצמן ז"ל, נעלי הכדורסל של דני אבדיה עם הקריאה להחלמת עידן עמדי, נעליו של ליאור אסולין ז"ל, חולצתה של ענבר היימן ז"ל, מדליית הכסף של השחיינית אנסטסיה גורבנקו, בה זכתה על אדמת קטאר לקול שריקות בוז מהקהל העוין.
הספורט מציב לנו יעדים ומטרות להיאחז בהם. לשאוף אליהם. כל פעם שנופלים על הברכיים ונשברים לרסיסים, נאספים, נעמדים על הרגליים וממשיכים הלאה, ושוב נופלים ושוב נעמדים. כל צעד, כל מילה, כל תנועה ואנרגיה טובה, כל מאמץ, כל טיפת זיעה וכל חיוך של ניצחון ספורטיבי ואישי, הם הם – התשובה לטרור. להמשיך בתנועה זהו ניצחון הרוח והתקווה אל מול הרוע, הכאב והעצב העצום שאנחנו חווים בכל יום כבר שנה.
אז, היום, ובכל יום שנקום לעוד יום של תנועה נעשה זאת לכמה מטרות:
ראשית, למען הנצחתם וזכרם של הגיבורים שלנו. יש אומרים ש'במותם הם ציוו לנו את החיים'. אך בואו אחדש לכם שבמותם הם לא ציוו לנו כלום, כי הם רק רצו לחיות. אך חובתנו היא לשמור על הנר שלהם דולק. תייצרו אירועי זיכרון. תדברו עליהם. תגמעו מרחקים בשבילם. מבטיחה שאתם תצאו מחוזקים.
מתוך הטקס למען הרוכבים | צילום: פרטי
בשבת האחרונה קיימנו רכיבת זיכרון ביחד עם רוכבי ישראל פרמייר טק, צדוק יחזקאלי וסילבן אדמס, לזכרם של 11 רוכבי האופניים שנרצחו על כביש הדמים 232, בארי ובסביבה. הפלוטון יצא משדרות, דרך כפר עזה ועד לבארי. בדרך עצרנו בגל-עד שהוצב במקום שבו תומר שפירר ז"ל נרצח. אביו דיבר איתנו וביקש שלא נפסיק את התנועה הזאת.
בכפר עזה נפגשנו עם הוריו של נדב גולדשטיין ז"ל שנרצח בביתו יחד עם בתו הבכורה ים. בבארי ערכנו טקס בו סיפרנו על כל אחד מהנרצחים – שהמסר היה שאנחנו רוצים לזכור אותם בחייהם ולא במותם. הרבה קבוצות וספורטאי טריאתלון, סיבולת ורכיבה השתתפו באירוע והיה מרגש.
שנית, למען החזרת כל החטופים והחטופות לאדמת ישראל שנמצאים כבר 367 ימים בשבי החמאס – אנו זקוקים לעסקה כדי להחזיר את כולם. עכשיו! הנרצחים לקבורה ראויה, והחיים לשיקום הולם.
שלישית, למען כוחות הביטחון והצבא שעושים כל שביכולתם, בסכנת חיים ממשית, כדי שנמשיך לחיות על אדמת הארץ הזאת שהיא כלכך לא מובנת מאליה
ולבסוף – למען ניצחון הרוח על הגוף. הרוח הנצחית והתקווה של עם ישראל חזקות יותר מכל קושי, וחסינות יותר מכל פחד. וכאן גם התודה האישית שלי לאיגודי הספורט השונים – טריאתלון ואופניים, לחברות ההפקה השונות, שלמרות כל הקושי ממשיכים לחשוב על הספורטאים ולקיים אירועי ספורט כל כך משמעותיים. אתם עוזרים לנו לצבור ניצחונות קטנים של הרוח על הגוף. תודה.
