"האמת, הגרמנית השגורה בפי הייתה אמורה להדליק נורות אדומות
רק משמו של המרוץ. נורות? זרקורים אדומים עד לב השמיים, כי Inferno משמעו
גיהינום." דורון פייביש, לא עצר באולטרה של דאבוס אלה המשיך לחצי מרתון מהגיהנום 

מאת:דורון פייביש

בשבועיים האחרונים של אוגוסט אנחנו אוהבים להתרחק. להתרחק מהעבודה, מהחדשות, מהחום המעיק של אגן הים התיכון ובכלל. פיתחנו חיבה לאלפים בקיץ. הפסגות המושלגות, היערות הקרירים והמים המפכים מיתרגמים לטיולים משפחתיים רגועים. החופשה השנה הגיעה ממש בזמן, שבועיים ומחצה אחרי האולטרה מרתון בדאבוס עליו כבר סיפרתי. זה לא שלא תכננתי לרוץ בכלל, אבל הכוונה הייתה לריצות קלות בשבילי היער, בשביל הנשמה בעיקר.

בסוף האולטרה בדאבוס פגשתי את פטר, בחור שוויצרי ורץ ותיק. לפני שנפרדנו, הוא סיפר לי שבמהלך החופשה המשפחתית המתוכננת שלי יתקיים חצי מרתון במרחק כמה דקות נסיעה מהעיירה בה נהיה ושהוא מתכוון להשתתף, אבל שאקח בחשבון שהעליות שם רציניות. לא היססתי לרגע ופסלתי את הרעיון מיד. הסברתי לפטר שאשמח שניפגש לבירה אחרי שיסיים, אבל לרוץ בסמיכות לאולטרה זה ממש לא בא בחשבון.

מסתבר שפטר הוא בחור עיקש. הוא שלח לי את הלינק לאתר התחרות (Inferno Halb Marathon) כדי שאתרשם. האמת, הגרמנית השגורה בפי הייתה אמורה להדליק נורות אדומות רק משמו של המרוץ. נורות? זרקורים אדומים עד לב השמיים, כי Inferno משמעו גיהינום.

מדובר בחצי מרתון המתחיל ב-Lauterbrunnen, כפר הנמצא לא רחוק מאינטרלקן בגובה 795 מ' ומסתיים על פסגת ה-Schilthorn בגובה של כ-3,000 מ'. אם לא די בכך, המארגנים מזהירים בצורה חד-משמעית כי המרוץ מיועד, ואני מצטט: "Only well-trained and experienced mountain runners should take part in the INFERNO half-marathon". אחרי שראיתי את כל זה, הודעתי לפטר באי-מייל שזה נראה אתגר "נחמד", אך הפעם ניפגש לבירה ותו לא.

"איזה חבר אתה? למה שלא תרוץ עם פטר כמה קילומטרים מהמרוץ?" הפטירה לעברי אהובתי יומיים לפני המרוץ ואני דחיתי את הקינטור: "נטייל בסביבה וניפגש עם פטר אחרי המרוץ לבירה, ובכלל מה זאת אומרת לרוץ כמה קילומטרים, מה אני פיראט?". זוגתי הזעיפה פנים במבט של "זה גבר זה?". טוב, המחשבות מתחילות לרוץ בראש, "אני יכול?" רק יומיים קודם לכן יצאתי לרוץ בבוקר וחזרתי לחדר אחרי 5 ק"מ עם הזנב בין הרגליים. הגוף פשוט לא סוחב. פליטת פה לחבר מהעבודה בטלפון שאני שוקל לרוץ את ה-Inferno וכבר זוגתי מסמסת לכל העולם ואחותו שהחלטתי לרוץ. איזה דפוק אני. איך נפלתי למלכודת הדבש הזאת?

הגעתי כשעה ומחצה לפני הזינוק על-מנת להירשם ולקבל את מספר החזה. הפקדתי שקית עם בגדים חמים שהועלו לפסגת ה-Schilthorn וחיכו לי שם עם סיום המרוץ (הטמפרטורה בפסגה לא עולה על 5 מעלות).

פגשתי את פטר כמה דקות לפני ההזנקה והצעתי לו שנעשה חימום. הוא חייך וענה שאנחנו כבר נתחמם תוך כדי ריצה. פטר הסביר לי שהוא ירוץ רגוע הפעם, שכן השבוע הוא הספיק להשתתף בארבעה מרוצי 5 ק"מ עם עליות מצטברות של 500 מ' בכל אחד מהם, ובכל הריצות הוא נתן הכל על-מנת להביא ניקוד למועדון. ובכלל, לדבריו, המטרה שלו השנה היא ה-Jungfrau Marathon (מרתון שרובו ככולו עליות) שיתקיים בתחילת ספטמבר. מצוין, חשבתי לעצמי, אז נרוץ ביחד, כי אני בכלל בהתאוששות מהאולטרה.

במרוץ השתתפו כ-500 רצים, ובדיעבד, נראה שרובם ככולם קראו והבינו את המשפט שציטטתי למעלה. קרי, יש להם ניסיון בריצות הרים. לא עברו 20 שניות מההזנקה ופטר נעלם מאחורי. נו שויין, אני אומר לעצמי, וממשיך לרוץ. אחרי הקילומטר הראשון מגיעים לחלק המכונה באתר התחרות כ-"תמים". סה"כ טיפוס של כ-700 מ' ב-7 ק"מ. בשלב הזה אני די בסדר, מתנשף אבל שומר על קצב רגליים, צעדים קטנים ועבודת ידיים. ממש לקראת הסוף אני נכנע ועובר להליכה מהירה של כמה עשרות מטרים כשהשיפוע הפך לבלתי אפשרי והלב פשוט לא מסוגל לספק את הסחורה. השוויצרים? הם כמובן רצים הכל בצעדים קטנים, אבל רצים.

אמנם לא הגעתי מצויד לתחרות עם ג'לים וכו' אבל האמת שממש לא היה צורך. תחנות הרענון כל 2-3 ק"מ סיפקו הכל, איזוטוני, מים, תה, ג'לים, פירות ואפילו מרק עוף שלמדתי לחבב מהאולטרה בדאבוס (טוב, זה לקח זמן, בפעם הראשונה חשבתי שזה תה ומרוב הפתעה ירקתי הכל).

משם עד Mürren, בקילומטר ה-11, העלייה מתונה מאוד ושלוש הפסגות המושלגות של ה-Eiger, Mönch וה-Jungfrau ניבטות מהצד השני של העמק. באחת מתחנות הרענון ניסו להתנקש בי. אני לא פראנואיד, אבל אני כמעט בטוח שזה היה ניסיון לחיסול ממוקד. הבחור בתחנה הגיש לי כוס איזוטוני, אני לוקח וממשיך לרוץ, לוגם ו…איכס, זה לא מדולל. הרגשתי כאילו שפכו לי אבקת איזוטוני לגרון. התלבטתי אם לרוץ חזרה ולומר לו שזה שלוש כפות אבקה על חצי ליטר מים ולא הפוך, אבל רק המחשבה לעלות אחר-כך שוב ולו מטר אחד שכנעה אותי לוותר (וגם העובדה שהם באמת נחמדים).

אני מחשב ביני לביני. מצוין, סיימתי יותר מחצי מרוץ ואני חי. זו הייתה אופטימיות של חסר ניסיון (או במילים אחרות טיפשות). כבר ביציאה מ-Mürren השביל התחיל להתפתל בצורה מאיימת מעלה ומעלה ואז בלי כל התראה אני מגיע בקילומטר ה-15 לקיר. לא הקיר הידוע מהמרתון אלא קיר ממש. עלייה של 25% על פני 2 ק"מ. כאב לי הצוואר רק מלהסתכל מעלה. אני מחליט על ריצה חצי דקה והליכה מהירה דקה…. או קיי, צריך תוכנית חלופית,  הליכה….מהירה? לא. אני בקושי מצליח להזיז את הרגליים. אני מנסה לדחוף את הרגלים בעזרת ידיים על הברכיים. לא עובד. בשלב הזה גם האחרים עוברים להליכה, אלא שהם הולכים ממש מהר וחלקם ממשיכים לרוץ בצעדים קטנים. יוריקה, מצאתי, צעדים קטנים, זה מה שעובד גם עבורי, אבל בהליכה. אני מסתכל למעלה והשביל מתפתל עד השמיים. ואוו, אני עומד לגעת בשמיים.

באמצע העלייה הזו מתברר לי שהנקודה שסברתי כי היא נקודת הסיום היא רק תחנה בדרך, ואילו פסגת ה-Schilthorn נגלתה במלוא תפארתה באזור הקילומטר ה-17. איך זה יכול להיות ש-4 ק"מ זה כל כך רחוק? אני אצטרך הרבה סבלנות עד שאצליח לגעת בשמיים.

בקצה הקיר, המסלול מתיישר קצת ואני מנסה לרוץ. זה עובד ואפילו מרגיש כיף להזיז את הרגליים בריתמוס אחר. בשלב הזה אני עוד לא נוגע בשמיים, אבל בהחלט נוגע בשלג. המסלול מסומן בחיצים צהובים ברורים אבל זה לא מונע ממני לטעות כמה פעמים. ממש הרגשתי את הירידה בתפקוד עקב חוסר בחמצן.

עכשיו אני רואה לפני את הקיר האחרון. זה טיפוס של כ-400 מ' על פני כקילומטר וחצי. מטורף. אני מתקרב לרגלי הקיר בריצה. פטר טופח לי על הגב ממש בתחילת הטיפוס ומסביר שהוא גמור. אני חושב לעצמי, איזה כיף, נסיים את זה יחד. אז זהו, שלא. הוא מדלג לו מסלע לסלע כמו עז הרים ומסיים כ-4 דקות לפני. זה היה קילומטר וחצי  ארוך במיוחד. את מרביתו עברתי בעזרת ארבע הגפיים תוך ששרירי התאומים מאותתים לי שאני מותח את הקרדיט שלהם לקצה. זה נראה כמו עידן ועידנים אבל בסוף אני על פסגת ה-Schilthorn במסעדת Piz Gloria, במקום בו צולמה סצנה מפורסמת של אחד מסרטי ג'יימס בונד, נוגע בשמיים.

זה לא היה מרוץ לקבוע שיא אישי בחצי מרתון, את זה אנסה לשמור לבית שאן, אבל איזו עוצמה יש לטבע ולמכונה הזו הנקראת גוף האדם, ואיזה כיף שאפשר לאתגר אותה בכל פעם מחדש.  כמו שאמר לי ניר כהן באחת הריצות המשותפות שלנו, "ההרים שם כדי שנטפס עליהם". אני שמח שהשתתפתי במרוץ, זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת וראשונית עבורי. דבר אחד בטוח, פטר לא יצליח לסחוב אותי ל-Jungfrau Marathon בתחילת ספטמבר. אני חושב…