"בתור ילדה לא ממש רכבתי. אני זוכרת כמה ניסיונות בחניה של הבניין, להפטר מגלגלי העזר, כשאבא משקיף מהצד. אבל מאז לא ממש פיתחתי קילומטראז', ובטח שלא חיבה עזה לאופניים." במאמץ גדול ופשרות אין סוף מרב מילר (מנסה) מתאהבת באופניים 

מאת:מרב מילר

בשישי אחר הצהריים קבלתי הזמנה להצטרף לחברים לרכיבה של שבת בבוקר, באזור כפר סבא והסביבה. בחשדנות אופיינית תחקרתי במי ובמה מדובר. האם ההרכב כולל אנשי ברזל, כאלה שמתכוננים אליו, או שמדובר ברוכבים "שפויים". ומה המסלול, כלומר, כמה עליות ובעיקר, כמה ירידות. בנקודת הזמן הזו אני עוד לא מרגישה נוח לטוס על האופניים ולא נהנית כשהמחוג מראה שבעים קמ"ש. אני יודעת שזה יבוא עם הזמן והניסיון, בינתיים – אני לא שם. הם, שמכירים את הסחורה, הרגיעו אותי והסבירו שבאים כמה חברים ויהיה נחמד. מסלול  לא קשה מידי, הם נשבעו לי, ותבוא גם "דפנה בלי הקליטים" – כלומר, לא כולם לאנס ארמסטרונג.
השתכנעתי.

כשהתחלנו לרכוב היה קו דקיק של אור ראשון. מרגע לרגע התפשט הקו והפך לשמים בהירים נטולי עננים. בואכה כפר סבא עמדנו לרגע (טוב, היה רמזור אדום) להתפעל מהזריחה בשידור חי ממש מולנו. הלב התרחב. שמחתי שהעזתי והצטרפתי, והתחלתי לדווש במרץ. מרוב התלהבות שאלתי כמה קילומטר נרכב היום, אך הצטערתי ששאלתי. התברר שהתוכנית היא לרכוב לפחות 100 קילומטרים. אמנם כבר יש מאחורי לא מעט רכיבות אבל לקילומטרים התלת ספרתיים עוד לא הגעתי. רציתי להסתובב ולחזור. זה לא בשבילי.

יחסיי עם האופנים לא היו אהבה ממבט ראשון.

בתור ילדה לא ממש רכבתי. אני זוכרת כמה ניסיונות בחניה של הבניין, להפטר מגלגלי העזר, כשאבא משקיף מהצד. אבל מאז לא ממש פיתחתי קילומטראז', ובטח שלא חיבה עזה לאופניים. גם אבא שלי, שלא ידע שלימים יהפוך לאבא ברזל ולמאמן הביולוגי שלי, לא דרבן אותי לרכוב. רק כשהחלטתי לעשות טריאתלון נאלצתי לחדש את יחסי עם הכלי הדו גלגלי. הקלישאה אומרת שלרכוב על אופניים לא שוכחים, זה נכון, אבל זה לא כולל רכיבה לאורך זמן, עליות, ירידות, מהירות או סתם שליטה.

לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל לשבת על האופניים. רכבתי שעות בשבילי פארק הירקון הבטוחים והמשעממים כדי לקבל בטחון, להוריד יד מהכידון, לשתות מהבקבוק, להחזיר יד. חיבה לא הייתה שם. נקרא לזה יחסים שבהסכמה. 

למדתי להכיר כל עלה ואבן במעגל ההיקפי, המחבק, והבטוח של ראש ציפור. כשבדרך פגשתי מקרוב לא מעט דבורים שבחרו להתאבד באמצעות התנגשות חזיתית בי, משאירות מזכרת כואבת בדמות עקיצה. כאשר הגיעה העת לצאת מתחומי הפארק. הציע לי ידיד, טריאתלט שהיה בפגרה, לרכוב יחד את ה'משולש'. אותו קטע רכיבה מולטי-פופולארי על הכביש שמחבר את לטרון- נחשון- נשר. כשלושים קילומטר של מסלול ידידותי למשתמש.
קבענו למחרת ליל הסדר.

מבחינתי היה מדובר באתגר לא פשוט, לרכוב במגרש של הגדולים. זה היה תרוץ טוב להעמיס עוד קניידלעך כדי שיהיו לי מספיק פחמימות ותרוץ מעולה להזדרז עם ה"חד גדיא", כדי ללכת לישון בזמן לפני היום הקשה שמחכה לי.

כשסיימתי את "המשולש" נפלתי בזרועותיו של שותפי לדרך בהכרת תודה עצומה. סימנתי חור ענק בחגורת האתגרים הספורטיביים שלי.  מאז יצא לי לרכוב באזור פעמים רבות. המשולש התרחב אחורה קדימה ולצדדים, הפך למרובע, ולחלק אינטגראלי למדי ברכיבות שבת שלי. נרשמה התחממות ביחסים ביני לאופניים. חובה נעימה.

והנה שבת בבוקר. כבר חמישים קילומטר מאחוריי. אני נמצאת "חמש דקות מכפר סבא". מולי השלט שמורה לכיוון טייבה. אני מחייכת לעצמי כשנזכרת שגם האזור הזה מכונה  ה"משולש", ובאותה נשימה נבהלת מהדרך הארוכה שעוד נותרה לי חזרה אל המכונית שהשארתי באזור אפס-שלוש. הסתכלתי על דפנה, שרכבה אמנם לא מחוברת לאופניים אבל בהחלט מלפניי, והחלטתי לא להיבהל מהמרחק. יש לי את הכוח ברגליים, ואם לא, תמיד אפשר לצלצל למוניות הכפר (סבא) שיחלצו אותי.

כשהספידומטר הראה 82 קילומטרים, ידעתי שאני בדרך לשבור את השיא שלי. את העייפות החליפה מוטיבציה. אוטוטו מסיימים. השעה הייתה בין ארוחת בוקר לארוחת צהריים. איזה כייף שהמציאו את הבראנצ'. פנטזתי על ארוחת האלופים שהרווחתי ביושר, כשמרחוק כבר יכולתי לזהות את המכוניות שמחכות לנו. הרגשתי כאילו עבר עידן מאז פרקנו את עצמנו מהן. השעון הראה מאה קילומטר בדיוק. בחניה עשיתי עוד שתי הקפות באופניים. אני לא פראיירית, ולא אתן לשום סטיית תקן של שעון זה או אחר, לקלקל לי את השיא התלת ספרתי שלי .