את עירית אפוטקר מקיבוץ כרמיה (דרומית לאשקלון) הצבע האדום לא עוצר, למרות שיש לה תירוצים טובים יותר מכולנו. היא רצה בין המיגוניות בקיבוץ, רוכבת ושוחה בצל ההתראות, וכל זה עם אורח חיים אינטנסיבי כמורה ומחנכת ואם לשלושה. תפסתי את עירית לשיחה גלויה וממלאת השראה על המצב, על האימונים ועל המהפך האישי שביצעה בחייה

מאת:מור שלזינגר

עירית אפוטקר, בת 38, אם לשלושה "אינדיאנים" (בת 13, בת 5 ובן 11), מורה ומחנכת בישראל הגשימה עוד חלום בשבת האחרונה. גם מבצע "עמוד ענן" וההפגזה הבלתי פוסקת לא מנעו ממנה לסגור מעגל ולרוץ 15 ק"מ במרוץ אייל בפעם הראשונה. מי שבמבצע "עופרת יצוקה" שקלה 30 קילוגרם יותר, עשתה מהפך אמיתי בחייה, אימצה אורח חיים בריא, גילתה את עולם הריצה, ואת הספורט והכל בצל ההתראות הבלתי פוסקות של "צבע אדום".

כאן המקום להתוודות שעירית היא חברה טובה שלי, אך מעולם לא נפגשנו (עדיין). את עירית פגשתי, כמו רבות אחרות, בפורום נשים בספורט, ושם התוודעתי לאורח החיים שלה, שנראה מהצד בלתי אפשרי, אך היא מנהלת אותו בקלילות ובנון-שלנטיות. החברות הזו צמחה על דפי הפורום, עם המון תמיכה ועזרה הדדית אחת לשנייה. עירית היא מאותן החברות שהיו לצידי לאורך כל תקופת הפציעה, ואז למדתי להכיר ולהעריך את האישה הזו שיודעת לתת מעצמה כל כך הרבה לכל מי שסביבה.

בכל פעם שהמצב הביטחוני הפך להיות עדין ומתוח בדרום, מייד חשבנו דבר ראשון על ה"דרומיות" שלנו, ועירית ביניהן. עירית הייתה מייד שולחת מסרים מרגיעים, משתפת במציאות היומיומית שלהם, של התראות, אזעקות ובין לבין גם אימונים, חלקם הזויים במיוחד. כבר הרבה זמן רציתי לראיין את עירית, שתשתף במהפך שעברה, באימונים שלה, ועכשיו עם "עמוד ענן" החלטתי שהנושא רלבנטי מתמיד ותפסתי את עירית לשיחה מייד אחרי מרוץ אייל, זמן קצר אחרי שחזרו הביתה. את הראיון ערכנו בצל ההתראות, ומייד בפתיחת הראיון עירית עוד מתנצלת ומסבירה שאולי נאלץ לקטוע את הראיון אם תהיה שוב אזעקה.

איך התחלת לעסוק בספורט?
האמת היא, צוחקת עירית, שזה בדיוק מתאים לסיטואציה עכשיו. במבצע עופרת יצוקה, התפנינו יחד עם עוד משפחות מהקיבוץ ליוטבתה. זה כבר היה השבוע השלישי למבצע, והילדים שהיו סגורים כל כך הרבה זמן, רצו והשתוללו בשמחה בערבה. משהו בסיטואציה הזו של להיות רחוקה מהבית עם סכנת חיים, גרם לי להחליט שאני רוצה לעשות שינוי עם עצמי. במקרה קראתי באותה תקופה את הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב" וזה השתלב לי היטב באותה נקודת זמן בחיי.

"משהו בסיטואציה הזו של להיות רחוקה מהבית עם סכנת חיים, גרם לי להחליט שאני רוצה לעשות שינוי עם עצמי" (צילום: אייל אפוטקר)

שבוע אחרי הסתיימה המלחמה ואני החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי. שקלתי אז 30 ק"ג יותר מהיום, והחלטתי שאני רוצה לרדת במשקל. קבעתי תור לדיאטנית, וקיבלתי תפריט והנחיות. חלק מההנחיות של הדיאטנית היו לעסוק בספורט 3 פעמים בשבוע. אבל אני כל כך התביישתי אז, ולא עשיתי כלום. זה היה בפברואר, ורק ביולי, כשהגיע החופש הגדול, התחלתי לשחות בבריכה והיה לי נהדר! שחיתי בבריכה יום יום, עד שהיא נסגרה. ואז המציל, שהוא גם המורה לספורט אצלנו, ואחראי חדר כושר, הודיע לי: "טוב, עכשיו את באה איתי לחדר כושר". ומשם הכל התחיל. אני זוכרת עד עכשיו את הפעם הראשונה שהצלחתי לרוץ על המסילה 10 דקות ברצף, וכמה שהייתי גאה בעצמי. כשהגעתי לשלושה ק"מ על המסילה, שזה ההיקף של הקיבוץ, החלטתי שאני יכולה לצאת החוצה.

וכאן התחיל בעצם השינוי הגדול: כשיצאתי החוצה, וזה היה נפלא, בדיוק מה שאני אוהבת. בקיץ שעבר, התחלתי להעלות מרחקים, חיפשתי מידע באינטרנט, וכך הגעתי לפורום נשים בספורט והכרתי אתכן. אני זוכרת עד עכשיו את ההודעה הראשונה שכתבתי בפורום, אחרי שהשלמתי לראשונה 6 ק"מ: שני סיבובים סביב הקיבוץ!

ואז התחלתי להתקדם, ולהגדיל את המרחקים, והגעתי לתחרויות, עם הרבה תמיכה ומידע שקיבלתי מהפורום. מהפורום למדתי להציב מטרות ויעדים, להתחיל למדוד לעצמי זמנים, ולהעיז ולהשתתף בתחרויות ריצה ובטריאתלון נשים.

מה הייתה התגובה של הסביבה למהפך שעשית? התלמידים? המשפחה?
התלמידים שלי ואני מאוד קרובים, אני מורה לא פורמאלית, עם סגנון חינוך "קצת אחר". השיעורים שלי נראים לפעמים כמו שיעור "סטנד אפ" וכך אני מתחברת אליהם עם הרגש ומבינה אותם (לדעתי זו גם הסיבה שציוני הבגרות אצלי טובים כל כך, היא מוסיפה). והתלמידים שלי מתים על המהפך הזה, מפרגנים מאוד. אני מקבלת מהם מחמאות כמו: "איזה שרירים יש לך ברגליים".

בבית עוד לא כל כך יודעים איך לאכול את זה. התגובה מסויגת יותר, אבל בזמן האחרון יש יותר תמיכה. בסך הכל התגובות משתנות ונעות על הרצף שבין "משוגעת לגמרי" (אבל עדיין ממקום של הערכה) לפרגון מלא.

סיפרת שעשית את טריאתלון נשים בשנה שעברה. ספרי איך היה לך?
האמת היא שלטריאתלון נשים הגעתי אחרי הרבה מאוד התלבטויות. אני זוכרת ששיגעתי את סוזי עם המון שאלות לפני הטריאתלון, ובעידודה של סוזי החלטתי ונרשמתי ממש ברגע האחרון למקצה העממי.

זו הייתה חוויה מעצימה ומדהימה בשבילי. עד עכשיו כשאני נזכרת בזה אני עם חיוך מטורף על הפנים. זה פשוט נתן לי כל כך הרבה כוחות, פשוט הייתה חוויה נפלאה. וברגע שסיימתי את הטריאתלון, כבר היה לי ברור שאני נרשמת שוב בשנה הבאה לספרינט.

עד עכשיו החולצה שקיבלנו בטריאתלון נשים היא החולצה האהובה עלי. אני לובשת אותה בכל מקום, אפילו לטיול השנתי, כשלוויתי את התלמידים שלי בנחל ג'ילבון, לבשתי בגאווה את חולצת טריאתלון נשים.

לאורך כל התקופה האחרונה, ירי טילים ו"צבע אדום" הפך לסוג של שגרה עבורך. ספרי איך מתאמנים בסיטואציה הזו?
"אני בכל מקרה מתאמנת לבד. אין לי קבוצת טריאתלון כאן, לוח הזמנים שלי מאוד בעייתי עם השעות המוקדמות, וכך 99% מהאימונים שלי הם לבד. רק אני עם עצמי. אני שואלת הרבה שאלות בפורום, מקבלת טיפים, תשובות ועצות, אבל מתאמנת לבד. יש תקופות ארוכות מאוד של שקט, ועדיין מדי פעם המצב הביטחוני הוא לא טוב. וכמובן עכשיו המצב הוא מאוד יוצא דופן. איך שהוא לומדים לחיות עם זה. אם אני יודעת שיש התראות, אני רצה במעגלים קטנים בקיבוץ, בעיקר במרכז הקיבוץ, איפה שאני יודעת שיש הרבה מגוניות פזורות ואפשר לתפוס מחסה. פעם אחת תפס אותי צבע אדום באמצע הריצה, ומייד חזרתי הביתה, כי הייתי רחוקה וזה היה לא צפוי. לא תמיד יש התראות. פעם רכבנו על האופניים והיה ירי מנשק קל או פצמ"רים ממש במושב לידינו".

"זה נמצא כל הזמן בראש, במודעות, מתכננים מראש, חושבים מראש. אני חושבת שבכלל, גם כמשפחה, למדנו לחיות לצד הדברים האלו. אני לא יכולה להגיד שאין לזה השפעה ולהיות סופר אופטימית כל הזמן, אבל אני מאמינה גדולה מאוד בחשיבות של השמירה על איזושהי שגרה. לשדר לכולנו שצריכים ללמוד לחיות עם זה".

"זה תמיד במחשבות: אם יוצאים עם הילדים, אז איפה יש הגנה? מה המקום המוגן הקרוב? והאם זו תקופה לצאת או לא תקופה לצאת? אבל זה לא ממלא את התודעה. זה נמצא בראש כל הזמן, אבל לא הדבר המרכזי".

מה האימון הכי הזוי שיצא לך לעשות עם צבע אדום?
"היה לי אימון כזה ממש עכשיו, לפני שיצאנו לטיול השנתי. טיולים שנתיים כרוכים באחריות כבדה על הילדים, והרגשתי שאני חייבת לצאת לריצה קצרה. הייתי בחוץ, וזמן קצר אחרי שמעתי התראת צבע אדום, זה היה מפתיע כי לא הייתה שום התראה קודם לכן, ולא כוננות. אפילו לא הייתי בטוחה אם זה ביישוב שלנו או לא, כי הייתי לי השער של הקיבוץ, אז המשכתי לרוץ, ואז הייתה עוד התראה אחת. באותו הרגע התחלתי לשים ספרינט בחזרה הביתה. כולם ישנו אז בבית, ואני הייתי בלי טלפון, וחששתי שהם יתעוררו וידאגו לי, וילחצו שאני לא בבית. בדרך הביתה הייתה עוד התראה שלישית, ואני רצתי בספרינט מטורף, הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת ו.. כולם ישנו. אבל זו הייתה הפעם האחת שבאמת נבהלתי כי לא הייתי באזור ממוגן, וחששתי שמאוד ידאגו לי בבית".

"אני זוכרת עוד פעם שהתחננתי לפני האחראי של החדר כושר שיפתח לי רק כדי לרוץ קצת על המסילה, כי אחרת אני אתחרפן. והוא הסכים ופתח במיוחד עבורי, רק לזמן קצר. זה היה הזוי: רצתי לבד על המסילה, בחושך, פשוט כי הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי".

איך היה סוף השבוע האחרון? עם ההסלמה במצב ומבצע עמוד ענן?
"ביום רביעי כשהודיעו שנפתח עמוד ענן והתבטלו הלימודים, הילדים מאוד שמחו. היה לילה שקט, רק התראה אחת (מצב רגיל). ואז בשמונה בבוקר החל רצף בלתי אפשרי, כל 3 דקות הייתה לנו התראה. החלטתי שאפילו לי יש גבול, ואני רוצה לצאת מפה. התחלנו לחשוב לאן, וחשבנו לנסוע לצימר לצפון, אבל אני אמרתי שאני רוצה לרוץ את מרוץ אייל, אחרי שכל הקיץ התאמנתי לזה".

"הגענו לאחות של בעלי ברמת אביב, ואיך שהגענו לרמת אביב, התחילה אזעקה בגוש דן. ביום שישי היה מאוד נחמד בספארי, למרות שגם שם תפסה אותנו אזעקה. לילדים זה היה לא פשוט.הרי הבטחתי להם מקום מוגן, ובעצם הוא לא מוגן. בכלל הייתה סיטואציה לא פשוטה, אנחנו היינו בתל אביב, אבל המשפחות שלנו נשארו בדרום, ואוירה מאוד קשה".

"באווירה הזו הרגשתי אגואיסטית שלחצתי לרוץ את אייל. אבל היה לי ברור שזה משהו שאני צריכה אותו. בשבילי זו הייתה סגירת מעגל, עם כל התהליך הארוך והמהפך שעברתי מאז "עופרת יצוקה" ועד עכשיו, וזה היה לי מאוד חשוב לעשות את המרוץ הזה, ולסגור את המעגל".

ספרי איך היה לך במרוץ אייל?
"ישבתי שם לבד בהתחלה, לא הכרתי אף אחד, ואז פתאום פגשתי חברה. בת כיתה מהקיבוץ שלידינו שגם היא באה לרוץ, ושמחתי, כי הבנתי שאני לא המשוגעת היחידה. לפני הזינוק פגשתי חברה נוספת, גם אותה הכרתי בפורום וירטואלי אחר בו הייתי פעילה לפני שנים ונשארנו בקשר והתחלנו את הריצה יחד.ד הקילומטר השישי רצנו את המרוץ ביחד, ואז הרגשתי שהחברה מהירה יותר ממני, ושחררתי אותה לדרכה".

"המרוץ המשיך והגענו לפרדסים ושם היה לי כל כך טוב! הרגשתי שאני רצה בפרדסים שלי, את הריצות הארוכות של שבת, אבל הפעם היו איתי עוד המון אנשים, הפעם אני לא לבד! וזה ריגש אותי עד דמעות. המשכתי ורצתי פשוט בשביל הכיף, עשיתי פוזה לכל צלם שפגשתי בדרך, ופשוט נהניתי. באמצע העלייה חזרה פגשתי שוב את החברה שלי שישבה בצד אחרי שמתחה שריר. אספתי אותה, ואמרתי לה: "התחלנו ביחד ואנחנו מסיימות ביחד", ואכן סיימנו ביחד".

"בקילומטר ה-14 רק חיכיתי לראות את הילדים שלי שחיכו לי ליד הבלונים, לקראת הסיום וכל כך התרגשתי. וברגע שעברתי את קו הסיום, זו הייתה התרגשות אדירה בשבילי, סגירת מעגל והתחלתי לבכות. הצבתי לעצמי מטרות, והכל היה נגדי, ולמרות הכל עשיתי את זה. למרות הבעל שכמעט לא היה בבית, והבקרים המוקדמים, והאימונים ההזויים ועשיתי את זה!"

"אני אפילו לא יודעת לתאר במילים למה זה היה לי כל כך חשוב, אבל סגירת המעגל הזו הייתה לי חשובה מאוד. ודווקא בגלל זה היה לי נפלא כל כך. היה לי קשה, והעלייה הייתה לי קשה, אבל היה פשוט נפלא, והיה לי כל כך טוב!"

מה התכניות שלך הלאה? מה החלומות שלך?
"החלום הבא שלי הוא חצי מרתון תל אביב ואחר כך כמובן טריאתלון נשים. שנה שעברה כבר רציתי לרוץ חצי מרתון, אבל הרגשתי שזה מוקדם מדי עבורי. אבל עכשיו אני יודעת שזה משהו שאני יכולה לעשות. וזו המטרה הקרובה שלי: חצי מרתון, ואחר כך סגירת מעגל עם ספרינט בטריאתלון נשים".

איזה טיפ יש לך לתת למי שקורא אותך עכשיו? איך עושים את המהפך הזה? איך מתמידים בלי להישבר?
"אני חושבת שהמפתח הוא למצוא משהו שעושה לך טוב. לא לעשות משהו בגלל מחויבויות חיצוניות, או בגלל שחייבים לעשות למען אחרים. לעשות בשביל עצמנו! אני חושבת שאני מצליחה עכשיו ומתמידה, אחרי כל השנים האלו בלי הספורט, כי מצאתי משהו שעושה לי מאוד טוב".

"והטיפ השני הוא סדרי עדיפויות. אני אוהבת מאוד לספר בשעת חינוך אצלי בכיתה משל שמלמדים בקורסים לניהול על הזקן והאבנים. סיפור על האיש הזקן שממלא את הכד קודם באבנים הגדולות, ואז בקטנות, ואז בחול, ואז במים. ומוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא למצוא את הדברים החשובים לכם בחיים, ולהכניס אותם ראשונים. וככה בדיוק אני מרגישה, וככה בדיוק אני מתנהלת. מצאתי את הדברים שחשובים לי, ואני לא מוותרת עליהם בסדר היום. וזה אומר קודם כל המשפחה, ולכן חשוב לי להיות איתם כל בוקר, ואחר כך הספורט, שזה משהו שאני עושה למען עצמי".

"אני חושבת שהמון שנים מצאתי לעצמי תירוצים, ועם תהליך השינוי הזה, שהספורט הזה הוא חלק ממנו ניסיתי להסיר מעצמי את התירוצים, ולהיות יותר אמיתית עם עצמי.  וזה בעצם העיקר: למצוא משהו שאתה אוהב, ולמצוא את המקום האמיתי שלך עם עצמך".

איזה מסר את רוצה להעביר למי שקורא אותך עכשיו?
"קודם כל חשוב לי להדגיש שלא ירחמו עלינו. הרבה פעמים מצב בטחוני מעורר רחמים אצל אנשים, ואנחנו לא רוצים רחמים. פשוט חשוב שיבינו את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. ובנוסף אני מאוד מאמינה בחוזק של האנשים פה, במקום הזה. החוזק הזה בא לידי ביטוי בהרבה דברים: אנשים שאוספים כלבים שברחו ונעלמו בגלל הקסאמים, נשים שעוזרות בשמירה על ילדים של אחרים כדי שהאמהות ילכו לעבוד, ועוד הרבה יוזמות פרטיות ומחוות מרגשות. חשוב לי שאנשים יהיו מודעים למצב שבו אנחנו חיים, ויחד עם זאת לזכור שזה לא מרכז ההוויה פה".

שאלה אחרונה לסיום: יש משהו נוסף שלא שאלתי וחשוב לך להגיד?
"כן, ואני מבקשת שלא תשמיטי את זה מהכתבה: חשוב לי לציין את התמיכה והכוחות שאני מקבלת בפורום מאנשים שלא ראיתי אותם בחיים.  הקבלה של כל אחת, גם אם היא תעשה 100 מטר (וזה לא מובן מאליו למי שעשתה 100 ק"מ), וזה נותן כוח מאוד גדול".

אנחנו מסיימות את הראיון, ביום הקשה הזה, יום שהיה מלא בהתראות ואזעקות גם בדרום וגם במרכז, יום שעמד בסימן גיוס נרחב של חיילי מילואים, והרבה מועקה על הלב, ואני עם חיוך גדול על הפנים. משהו באופטימיות ובנחישות של האישה המדהימה הזו, פשוט התפרץ החוצה והדביק גם אותי. מאוחר יותר אני מקבלת מעירית מייל עם תמונות לכתבה, ומסתכלת בשמחת החיים המתפרצת מהתמונות האלו, בהתרגשות שקורנת ממנה בסיום מרוץ אייל מוקדם יותר הבוקר, ומרגישה את דמעות ההתרגשות שמציפות גם את העיניים שלי.

מוקדש באהבה לעירית ולסובבים אותה, ולכל תושבי הדרום שמתמודדים עם המציאות ההזויה הזו, יום יום.

18.11.2012