שלושה חודשי אימון ממוקדים הספיקו לנינה פקרמן לסיים את איש הברזל הראשון בחייה, לקבוע את שיא המסלול לנשים ולהתברג בין הגברים בחמישיה הראשונה. בראיון למור שלזינגר אלופת ישראל באיש ברזל מספרת על האימונים, התחרות והשאיפות לעתיד

מאת:מור שלזינגר

שבת בבוקר, אימון רכיבה, נינה ואני מסובבות רגליים בחימום והשיחה קולחת. נינה מספרת על שעות העבודה הארוכות בבריכה ערב קודם, על הסיפוק הגדול שבעבודה עם תינוקות וילדים, לצד העייפות הגדולה. עבודה מתישה שכזו לאורך שעות ארוכות לא בדיוק מומלצת לאורח החיים של מקצוענית כמו נינה. למסתכל מן הצד לא ברור איך עם עבודה תובענית שמאפשרת מעט מאוד מנוחה והתאוששות בין האימונים, ללא גב כלכלי איתן, עם שלושה חודשי אימון בלבד, ותמיכה מינימלית היא מגיעה להישגים פנומנליים שכאלו. כנראה שמדובר בשילוב נדיר של כשרון, נחישות ועבודה קשה, לצד הרבה בגרות ונסיון – תכונות הכרחיות במרחקים האלו.

"למדתי מחדש את משמעות המילה סבלנות" / צילום: יוסי רובננקו

במהלך הרכיבה הזו, אני שואלת את עצמי פתאום, איך זה, שהבחורה עושה הסטוריה, ואף אחד לא כותב על זה? מדוע לא מראיינים אותה בכל מקום? והאמת, אין לי ממש תשובה, אבל הנה הראיון עם נינה פקרמן. תזכרו את השם, עם התחלה שכזו, ברור שהיא תגיע רחוק.

שנים התמקדת במרחקים קצרים ומעולם לא רצת מרתון, מאיפה הגיע איש ברזל?
האמת היא שמזמן רציתי להתנסות באתגר הזה של איש הברזל. ואז צצה ההזדמנות להצטרף לקבוצה שמתמחה במרחקים האלו. הישראמן היה תנאי קבלה על מנת להצטרף לסגל הייצוגי של הקבוצה. האמת, כבר עשיתי שנה שעברה חצי איש ברזל בישראמן, ואמרתי שבחיים אני לא אעשה את זה יותר, כך שהגיע הזמן לעשות את המרחק המלא.

איך מתאמנים לאיש ברזל?
האימונים היו הסיבה העיקרית שלי להצטרף לקבוצה. על מנת לעבוד ולהתאמן עם אנשים מנוסים שכבר עשו את זה, ויודעים מה זה. ובעזרת חברי הקבוצה המנוסים, ובעזרת ליאור המאמן, שהביא איתו הרבה ידע ונסיון, למדתי המון. קיבלתי מדי שבוע תכנית אימונים אישית, וניסיתי להצמד אליה כמה שיותר. מאוד עזר שהאימונים המשותפים של הקבוצה הם בבוקר, כי אחר הצהריים ובערב אני עובדת שעות ארוכות, ולא נשאר לי כוח להתאמן. כשאת כל כך עייפה, אימונים לבד זה פשוט לא אותו הדבר כמו אימונים בקבוצה. כמובן, קיבלתי גם הרבה עזרה מהבית, העובדה שהחדר שלי הפך למחסן ציוד התקבלה בהבנה, כמו גם העובדה שלא היה לי כוח בין האימונים לעבודה לסדר ולעזור בבית. גם בעבודה עזרו וקיבלו בהבנה (אם כי לא תמיד ברצון) את תחרויות הביניים, ומחנות האימונים השונים.

מה ההבדל הגדול מבחינתך בין אימונים לאיש ברזל, לאימונים לטריאתלון אולימפי?
קודם כל ירד ממני המון לחץ, כי באולימפי כל הדגש היה על שחייה, שחיתי המון, ובעצימויות מאוד גבוהות. הפעם היה הרבה דגש על האופניים ועל הריצה. לעומת האימונים לאולימפי שהתרכזו יותר בעצימויות ופחות במרחקים, פתאום מצאתי את עצמי נאלצת להכניס הרבה יותר קילומטראז'. וכמובן המטרה המרכזית היה לא להפצע, ולהגיע הכי מוכנה שרק אפשר. ואכן עמדנו במטרה מעל ומעבר, הגעתי מוכנה גם פיזית, גם נפשית וגם עם הציוד.

איך באמת נשמרים מפציעות?
קודם כל אני אומרת תודה לאלוהים, שיש לי גוף חזק וחסון, ולכן אני נפצעת פחות. מעבר לזה הדרגה היא מילת המפתח כאן. היה ברור שבניגוד לשאר אנשי הברזל המנוסים, אני צריכה להסתגל למרחקים לאט לאט ובהדרגה. ליאור ואני היינו בקשר יומיומי, ועם כל נורה אדומה, עם כל סימן אזהרה של הגוף, מייד הורדנו קצת.

מה היה לך הכי קשה באימונים?
סבלנות. הייתי צריכה לגלות מחדש את משמעות המילה סבלנות. כשמתחילים אימון ארוך, ויודעים שלפניך עוד חמש ושש שעות, זה קשה מאוד, וצריך הרבה סבלנות. אחר כך, כשחוצים את קו החצי, ההתמודדות כבר פשוטה יותר.

איך הרגשת לפני התחרות באילת?
קודם כל לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. אז הקשבתי לסיפורים של כל אחד ואחד, ולמדתי מהאנשים שסביבי. מקצועית, ליאור הסביר לי בדיוק את הכל: "איפה? למה? כמה?". היה לנו גם מחנה אימונים על מסלול התחרות באילת, שהכין אותי היטב, כך שידעתי בדיוק מה מחכה לי. שמעתי מהמון אנשים על המשברים שבדרך, והתכוננתי מראש לכל משבר אפשרי. התכוננתי כל כך טוב, שבסוף לא היה לי משבר.

ומה היה בתחרות עצמה?
לקראת התחרות הגדרתי לעצמי כמה חוקים ברורים, והקפדתי לעבוד לפיהם. הכלל הראשון היה תזונה. עשיתי הכל לפי השעון, אכלתי גם אם לא הייתי רעבה. ג'לים, מלחים, הכל לפי השעון. בצורה כזו גם הייתי מרוכזת בדברים הטכניים, ולא במשברים נפשיים או פיזיים.

כלל נוסף היה סבלנות. בשחייה השתדלתי לשחות קל. באופניים חיפשתי הילוכים שיאפשרו לי לסובב רגליים בלי "לחנוק" אותם. שמרתי המון על הרגליים, למרות שבכל זאת 180 קילומטרים רכיבה זה לא קל. הקפדתי לא להתפתות ולא לרכוב מהר יותר, גם אם עוברים אותי. במרתון שוב, בחצי הראשון של המרתון הקפדתי לרוץ קל קל קל, ואמרתי לעצמי שאחר כך נראה מה המצב. בחצי השני של המרתון קיבלתי עידוד מדהים מהקבוצה שלי בציר אבוקדו, ודאגו לתמוך בי מכל הבחינות כך שהיה לי קל יותר מבחינה מנטאלית. גם אימוני המפתח שעשיתי לפני כן באצטדיון, שכללו 4 פעמים 5 קילומטר, בקצב משתנה, ללא הפסקה, עזרו מאוד. הגעתי לחצי השני של המרתון, לציר אבוקדו, ואמרתי לעצמי, אוקיי, מתחילים את האימון.

בדיעבד, יש משהו שהיית עושה אחרת?
חד משמעית, לא. הכל עבד כמו שצריך, לפי התכנון. ולמעשה הצליח לי מעל ומעבר למתוכנן. רציתי בהתחלה להיות בעשיריה הראשונה עם הגברים, ומראש ידעתי שזה לא יהיה קל, כי יש מתחרים חזקים ביותר, גם מחו"ל. בשביל פעם ראשונה, לעשות את מה שעשיתי, ואיך שעשיתי את זה, ולהתברג לחמישיה הראשונה – לא יכולתי לבקש יותר מזה.

מה התכניות שלך עכשיו?
הישראמן היה בשבילי יריית הפתיחה. לראות מה זה המרחקים האלו, ולהחליט אם אני עושה "אחורה פנה" או ממשיכה קדימה. ומהבחינה הזו הישראמן עשה עבודה מדהימה, קיבלתי תאבון אדיר להמשיך הלאה. ועכשיו אני רוצה להמשיך, וגם לעשות יותר טוב. בעזרת הנהלת הקבוצה, התמיכה והאמון שאנשים נותנים בי, היעד הבא הוא איירונמן פרנקפורט. עכשיו יש לי ארבעה חודשים להתכונן מההתחלה, ואפילו לעשות יותר טוב.

בואי נדבר על כסף. כלכלית, אתגר כמו איש ברזל, מציב דרישות לא פשוטות. איך תסתדרי?
קודם כל, איש ברזל, זה באמת הרבה יותר כסף. האימונים ארוכים יותר, ובהתאם גם ההוצאות על תזונה, על ציוד שנשחק וכו' הרבה יותר גדולות. בתור חברת הסגל הייצוגי של הקבוצה קיבלתי ציוד: אופניים, שעונים, נעליים וכו'. הדבר העיקרי שחסר לי הוא סיוע כלכלי, כך שאוכל להוריד קצת עומס בעבודה, ולהתאמן נכון יותר, להספיק לנוח ולהתאושש כמו שצריך בין האימונים, כי היום אני לא מצליחה. אני חייבת לעבוד שעות ארוכות. זה תחביב לא זול, מי שעושה את זה, עושה את זה מאהבה, ולא בשביל הכסף. בארץ בודאי שאי אפשר להרויח מזה, זה לא ריאלי להיות מקצוען בארץ.

הייתי רוצה להוסיף עוד משהו שלא שאלתי?
אני רוצה קודם כל להודות לכל מי שתמכו ועזרו לי. אני רוצה להודות לליאור המאמן, שיש לי כלפיו הערכה עצומה, ואני אדם מאוד ביקורתי גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים. פשוט מגיע לו כל הכבוד על האופן שבו הוא כותב תכניות ומכין את האנשים. וכמובן תודה גם לשאר הקבוצה על התמיכה. בכלל, הישראמן מבחינתי היה חוויה מדהימה. גיליתי שיש הרבה אנשים שאכפת להם ממני, חברים, ואנשים בעבודה, ילדים שאני מלמדת והורים, שעקבו אחרי ומאוד פרגנו.

משפט לסיום?
אני מקווה מאוד שאצליח לייצג את מדינתנו בכבוד, למרות הכל. ושיהיו לי את הכלים ואת ההזדמנות לעשות זאת.