היום מלאה שנה לתוכנית הגמר של "לרדת בגדול 4 – עונת הזוגות". לארה מלר, הפינאליסטית שדורגה במקום השני בסיום, מגלה שהכוח המרכזי מאחורי השינוי שלה היה אהבה. היום היא מאמנת תזונה וכושר ומתכוונת לסגור מעגל במרוץ עין גדי
מאת:לארה מלר
נעים מאוד, לארה. בת 31, תל אביבית, מאמנת כושר ותזונה, עדיין רווקה (זמנית), ספורטיבית מתמיד, וכן כן, שנה אחרי, מתעוררת רזה.
בנקודת השיא שלי בשנה האחרונה אני מניחה שרובכם צפיתם: הגמר של "לרדת בגדול 4 – עונת הזוגות", בדיוק היום לפני שנה. יום שהיה מלא בהתרגשות ואקסטזה, רגע השיא אחרי ימים ולילות ארוכים של הכנות אינטנסיביות וצפופות שכללו (גם) הימנעות והתנזרות מוחלטת מאוכל ואימונים של 24 שעות ביממה. למעשה, הייתה נקודה של שיא טלוויזיוני שכולנו רצינו לגעת בו ורק לאחת מאתנו התאפשר באמת – כי המשחק הטלוויזיוני שם בצד את השינוי האמיתי שכל אחת מאתנו עברה ומאדיר את הניצחון על פי החוקים והכללים המאוד ברורים של פורמט המשחק.
אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, ולספר לכם שהרגעים אחרי (הגמר) המשחק הטלוויזיוני היו מלווים בדמעות חנוקות שרוצות לצאת ולא יכולות, בתחושת אופוריה – כמו נפילה מצוק גבוה, ברגשות של כעס על אוכל, בנקיפות מצפון על כל ביס מיותר שנכנס למערכת, בתשוקה מתפרצת למשהו שהרבה מאוד זמן נאבקתי למנוע מעצמי, בתחושה שאולי הלכתי רחוק מדי אבל לא בכיוון הנכון, ובעיקר בהבנה שהחיים האמיתיים מתדפקים על דלתי ואין מטרה או מסגרת מחייבת לחיות למענה כעת – כזו שבאמת שומרת עליך ומונעת את הנפילה או ההתרסקות הבאה.התחוור לי גם מהר מאוד שחוקי המשחק מתעלמים לחלוטין מההישג הפרטי שלי, שמבחינת נתוני בריאות הגיע לשיא שלא נחצה על ידי אף מתמודד בשום עונה של לרדת בגדול. בתחרות שבה הניצחון נמדד באחוזים ביחס למשקל ההתחלתי, החיסרון הבולט שלי (שהיתרגם ליתרון בעולם האמיתי) הוא שהגעתי גבוהה מדי ולא מספיק שמנה.
הנתונים שאיתם הגעתי לגמר – 18 קילו מתחת לגובה שלי ו-15% שומן – הספיקו רק לגאווה פנימית עצומה, לשאוב כוחות מהסביבה המדהימה שלי, ולשאול את עצמי שוב ושוב את השאלה – האם אחרי תקופה כל כך ארוכה של ירידה דרסטית במשקל משהו פנימי עמוק יותר ואמיתי באמת השתנה בי, או האם הגוף החדש שלי הוא רק כלי – תפאורה זמנית של תכנית טלוויזיה שסיפקה לי מסגרת אשלייתית לחיות למענה? במילים אחרות, האם אני מנוהלת על ידי פורמט מומצא של תכנית טלוויזיה או האם אני מחזירה לחיי שליטה מלאה ומנווטת כקפטן את הספינה בידיעה שחוץ ממני אין כוח בעולם שמסוגל לחולל שינויים עבור עצמו ואולי גם עבור אחרים.
היפרדות מהאשליה
בפרספקטיבה של מבט לאחור, על השנה שחלפה, אני חושבת שמלבד כל היעדים שסימנתי והגשמתי התהליך החשוב ביותר שקרה לי הוא ההיפרדות מהאשליה ש-55 הקילוגרמים שהשלתי היו המחסום היחידי ביני לבין חוויית האושר העילאי. רק כשמאוד רזיתי הבנתי כמה התעלמתי מגורם מאוד בסיסי במשוואה שנקרא שומן רגשי – או ליתר דיוק, תודעה. תודעה שמתחילה בהתבוננות עמוקה פנימה בכל אותם מקומות בהם אני עדיין משתוקקת להזנה, נשארת "רעבה" ובלתי מסופקת, והפעם לא מאכילה בלתי מבוקרת אלא מחוסר היכולת לחיות בתחושת שלמות ושביעות רצון. שאלה שכיחה שנתקלתי בה לכל אורך השנה הייתה: מה הכוח המרכזי שהניע אותי והביא לשינוי המשמעותי והכל כך דרסטי שחוויתי בלרדת בגדול?.אז בניגוד למה שהרבה אנשים יודעים או מתארים לעצמם, הכוח המרכזי שהניע את השינוי שלי היה אהבה. לא, אני לא מתכוונת לחשוף פרטים, אבל ללא ספק אהבה היא הכוח והכלי העוצמתי ביותר המניע תהליכי שינוי בחיים.
המוטיבציה או התשוקה להשתנות מגיעה פעמים רבות כשהלב נפתח לקלוט אהבה. אוכל מפסיק להיות המאהב המושלם רק כשיש משהו אחר שממלא אותך ברגש ומזין את התאים הרעבים. הרבה פעמים נדמה לנו בטעות שאוכל ימלא חללים חסרים או חסכים בלב או בנשמה. יש מן תחושה שהרגשות הלא מספקים ייעלמו, יטושטשו או אולי אפילו יתבהרו עם האכילה. אבל רק כשמקבלים מספיק אומץ להסתכל עמוק פנימה, מבינים שאוכל הוא לא הסיבה הישירה להשמנה – ולכן דיאטה לא יכולה להיות הפתרון להרזיה.
כולנו הרי נוטים לאכול יותר ממה שהקיבה שלנו צריכה, וזאת על מנת להשביע את אותם רגשות שאוכלים אותנו מבפנים ומאותתים לנו שיש משהו חיצוני שימלא ויסתום את הרעב הרגשי.
אחת הסיבות שהפכתי את השינוי שחוויתי לעיסוק מרכזי בחיים שלי – מאמנת תזונה וכושר – היא השאיפה או המטרה להקנות למתאמנים הרגלים בריאים ומאוזנים, שמוטמעים בתהליך ממושך. היכולת לזהות שדיאטות נדונות לכישלון מאוד חשובה בתהליך. עצם ההחלטה לעשות דיאטה היא גורם מלחיץ ומאיים. דיאטה נועדה מראש לתקופת זמן מוגדרת, ורוב הדיאטות מבוססות על הימנעות מהמזונות שאנו באמת אוהבים ומשתוקקים לאכול. אני עובדת עם מתאמנים על שינוי דפוסים והרגלים ועל הפנמת הרעיון שלא משנה כמה כוח רצון נפעיל, הגוף שלנו מתוכנת לשמור על עצמו מפני הרעבה, ולכן כל דיאטה שמבוססת על פחות מכמות הקלוריות שהגוף זקוק לה – סופה בעלייה במשקל. מתכון בטוח לירידה במשקל הוא ההבנה שאוכל הוא מקור אנרגיה, חיוניות, בריאות והנאה, והסיבה לכישלון של רוב הדיאטות נעוצה בעובדה פשוטה – אנחנו רעבים לאהבה, צורך שמתרגם עצמו פעמים רבות לאקט של אכילה בלתי מרוסנת.
לאכול מאהבה
אז אם ספירת קלוריות או דיאטות לא באמת עוזרות לרזות, איך מתמודדים עם התהפוכות והתנודות הרגשיות שהחיים מזמנים ועדיין נשארים רזים או מצליחים להתמיד בתהליך של שינוי? לכבוד יום האהבה אני מעניקה לכם מתנה צנועה – האבחנה הכל כך דקה אבל כל כך חשובה בין תשוקה לאהבה. לצורך ההמחשה בחרתי בדוגמא הכי זמינה ונגישה: אוכל!
אוכל יכול להיות מאהב נפלא למימוש תשוקה רגעית או זמנית, אבל לא בהכרח מעניק חוויה שלמה של רומן אהבה. תשוקה היא תופעה בלתי יציבה, קצרת מועד, הפכפכה, תלויה בנסיבות רגעיות ונתונה לתנודות חיצוניות. אהבה, לעומתה, היא תופעה יחסית קבועה, עקבית ויציבה המתקיימת לאורך זמן ומקנה לנו תחושת ביטחון, עוצמה, ובעיקר מקור כוח ואנרגיה.
לאכול מאהבה זו בחירה הנובעת מעוצמה ומהיכולת להרגיש תחושת שובע ומלאות עוד לפני שניגשים לאכילה עצמה. לאכול מתוך תשוקה זו התלהבות, או התלהטות של הרגע שנובעת מהתמכרות וצורך לקבל סיפוק מיידי, שבתקווה ימלא את מה שחסר בי כרגע. אין בזה חשיבה על הרגע הבא – רק פעולה אוטומטית מתוך אופוריה או טשטוש חושים שמובילה לחרטה עמוקה, אכזבה או רגשות אשם בבוקר שאחרי.אז איך משנים את הכרוניקה של הכישלון הידוע מראש בניסיונות לרזות? כאן נכנסת לתמונה טכניקה מאוד פשוטה לאימון התודעה לשינוי הרגלים, תפיסות ופעולות שמונעות מאיתנו להשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו. הטכניקה מבוססת על חזרה קבועה על מסרים, עד שהם נהיים חלק בלתי נפרד מהתודעה שלנו. כתוצאה מהחזרה המתמשכת על המסרים החדשים לגבי אכילה, נוצרת התניה חדשה בתת המודע שמשנה את התפיסות והאמונות שלנו, ומכאן גם את הפעולות והתגובות שלנו – בקיצור את מציאות שלנו.
טכניקה נוספת היא היכולת למצוא פורקן באמצעות פעילות גופנית, שמממשת תשוקה אחרת מלבד אכילה. אני מצאתי נישה שמעניקה לי שובע ופורקן אנרגיה – ריצה!!!
בשנה האחרונה רצתי 10 ק"מ ליום בממוצע, השתתפתי בעשרות מרוצים ואירועים ספורטיביים. השיא מבחינתי היה כבר בהתחלה – היום לפני שנה קיבלתי החלטה של הרגע האחרון: לרוץ במרוץ עין גדי, שבו חציתי גבול דמיוני שלא האמנתי שאי פעם אחצה – חצי מרתון. בסוף השבוע הקרוב אני מתכוונת לסגור מעגל ולרוץ בעין גדי פעם נוספת, הפעם עם ידיעה יותר חזקה וברורה שהשינוי שלי לא היה מימוש תשוקה, הרפתקה או אפיזודה שחלפה, אלא יותר דומה לאהבה – יציב, קבוע, ולאט לאט נטמע בכל רובד ורמה בחיים שלי.
אני גאה לסגור שנה מהגמר של "לרדת בגדול" עם כמה בשורות חדשות על כושר ותזונה:
1. אני שותפה להקמה של TEAM: מועדון כושר חדש שנפתח לאחרונה ברעננה, שמתבסס על אימונים קבוצתיים – קונספט ייחודי בישראל. בנינו את TEAM באמונה שאימונים קבוצתיים מעניקים, במיוחד בתהליך של כניסה לפעילות גופנית, כוח התמדה ומסגרת תומכת ליצירת מחויבות ושינוי. בנינו גם מסלולים ייחודיים לבני נוער המעניקים אפשרות להתחבר לכושר מזווית אחרת – מהנה, כיפית, מגוונת ומאתגרת. השינוי שלי התחיל בקבוצה, וזו בדיוק המתכונת לשינוי שאני שואפת להעביר הלאה.
2. שיתוף פעולה נוסף עליו אני שוקדת בימים אלו נוצר מתוך חיבור מיוחד לתזונאית המובילה מירי חדד. כרגע מתגבשת סדנה משותפת לשתינו ששמה "רעבים לשינוי" ותהיה מסגרת קבוצתית להתמודדות עם רעב רגשי, בשילוב פעילות גופנית ואימוני כושר קבוצתיים.
3. במקביל אני מעבירה הרצאות (תחת השם "סוד ההצלחה ביצירת שינוי") וימי גיבוש ( תחת השם – הכושר להצליח בעסקים )לגופים עסקיים, ארגונים ציבוריים וועדי עובדים בכל רחבי הארץ, במטרה ליישם את הכלים שסייעו לי ביצירת שינוי בתחומים נוספים, כמו הגשמת יעדים בעסקים למשל.
ויש לי עוד כמה חלומות ופסגות חדשות לכבוש בשנה הקרובה: חוות בריאות משלי (יש כבר קונספט ייחודי, דרוש משקיע), אני עובדת על קונספט טלוויזיה ייחודי שלי, לרוץ מרתון מלא, לאכול מאהבה ולהישאר רזה; והחלום הגדול – להיות הקואוצ'רית המנטלית בעונה הבאה של לרדת בגדול, לסייע למתמודדים ליצור הרגלים חדשים, מאוזנים ובריאים שהם יוכלו ליישם בחיים האמיתיים, כאלו שמחליפים את הדפוסים המנטליים הישנים ומבטיחים התמדה ושמירה על ההישג לאורך זמן!
לחיי שנה נוספת של אהבה, תחושת סיפוק ושובע, ובעיקר ריצות למרחקים ארוכים והרבה אירועים ספורטיביים!
נתראה בעין גדי,
14.2.2012
לארה מלר – מאמנת כושר ותזונה, מנחת סדנאות והרצאות להטמעת תהליכי שינויי וירידה במשקל
