את מרתון ירושלים, הוא ניצח הרבה לפני שבכלל שמענו עליו. את מועדון הריצה הוותיק איילות הוא עוד זוכר כשזה היה מתהדר בחיתוליו. שנים לפני עידן הג'לים, האזניות, סיבי הפחם והאפליקציות, היה זה עידנו של צביקה פישמן, ענק המסרב לרדת על ברכיו עד עצם היום הזה. ביום ראשון, רץ העבר המצטיין – בן ה-57, יזנק לאליפות העולם בדואתלון למרחק ארוך בשוויץ. "איני מבטיח כלום", הוא המוטו.
מאת:אילן גולדמן
כן, אני שחצן:
"מותר לי, עשיתי מספיק.
אני מביע את דעתי בקול רם. חוץ מזה,
כל עוד מדברים עלי אני יודע כי אני קיים"
אל אליפות העולם בדואתלון מרחק ארוך (יום א' הקרוב), פישמן הוזמן על ידי לא אחר מאשר – פארס אל-סולטאן, אלוף העולם הגרמני-עיראקי בתחרות איש הברזל (הוואי 2005). פישמן ואל-סולטאן מיודדים כבר שנים ודואגים לשמור על קשר קבוע. הסולטאן שולח הזמנות למרוצים, פישמן יושב ובוחר את המאתגרים ביותר. "פארס יודע שאני שחיין גרוע, לכן הזמין אותי להשתתף באליפות העולם בדואתלון ארוך", הוא מספר. לאלו מכם שאינם יודעים מהי אליפות המרחק הארוך, הרי שמדובר על דואתלון מוארך, בו המתחרים רצים 10 ק"מ, רוכבים 150 ק"מ ומקנחים ב-30 ק"מ נוספים של ריצה. צביקה יודע לספר כי המסלול תובעני. "חאלי על-האללה", לדבריו.
צביקה פישמן – בן 57 ועדיין מביט לאופק בכל הקשור לספורט (צילום: באדיבות צביקה פישמן)
פישמן מגיע לעיר השוויצית זופינגן, כדי להלחם על מקום בקטגורית הגילאים 55-59. בעוד מספר חודשים, יחגוג אחד מהספורטאים המנוסים במדינה, 57 שנים עתירות פעילות. בגילו הנוכחי הוא אינו חוסך באימונים. להפך, לקראת הנסיעה הוא התאמן לא פחות חזק מאלופים הצעירים ממנו בעשרות שנים. "רצתי 150-160 ק"מ בשבוע ואני מגיע בכושר מעולה. הריצה בנתה אותי ועל זה הוספתי קצת אופניים". כשביקשתי מפישמן שינקוב במקום בו הוא שואף לסיים, "אני רק מקווה לא לפדח", השיב. כל מי שמכיר את צביקה יודע, זה סימן מובהק לכך שהרץ שהפך איש ברזל, מכוון לטופ בקטגוריית הגיל שלו. אין מה לעשות, הפיש-מן מפחד מעין הרע.
הפיש והאגדה אינו אדם צנוע כלל וכלל. יש אשר יעזו לקרוא לו שחצן. הוא אינו מכחיש זאת ואף מתהדר בכך. הוא מרגיש כי הרוויח זאת בעמל רגליו. על כך קשה להתווכח: כשמלאו לו 35 אביבים, הצליח הפיש-מן לרוץ את מרתון רוטרדם ב-2:37 שעות (3:44 דקות לק"מ), כשנפרד לשלום ממשוכת גיל ה-40, שרף את אליפות ישראל – 10 ק"מ בזמן של 31:50 דקות, וכסוף סוף הגיע לעשור השישי בחייו, יצא איש הארוכות לגיחת אולטרא מרתון (מרחק ארוך ממרתון) של 84 ק"מ, אותה סיים בפחות מ-6 וחצי שעות – קצב ממוצע של 5:15 דקות לק"מ בריצת שטח הררית. "יוסי מלמן שאירגן את התחרות, טען כי בדק את התוצאה והיא אחת מ-50 הטובות בעולם. המקום השני הגיע יותר משעתיים אחרי", מתגאה הפיש. ולגבי השחצנות, "כל עוד מדברים עלי אני יודע כי אני קיים", הוא מסכם את הנושא.
פישמן באחת מתחרויות האופניים (צילום: באדיבות צביקה פישמן)
הרגע שבו המהירות נעלמה:
"יצאתי לפגרה וכשחזרתי המהירות
כבר לא הייתה שם. לא משנה מה
עשיתי הרגליים פשוט לא זזו"
אך אין לטעות, למרות השחצנות הטבעית, צביקה אינו מייפה את המציאות, וכשהוא טועה יהיה הראשון להודות בכך. כיום, אחרי שקיבל את סטירת ההשכמה שמקבלים ספורטאי עילית עם הגיל, צביקה מקבל בהכנעה את מקומו בשרשרת המזון. ברור לו כי המהירות כבר מזמן עזבה את רגליו, וכל שנשאר היא הבדידות למרחקים. "עמית נאמן (אלוף ישראל לשעבר במרתון וכיום מאמן), אמר לי פעם, צביקה, יגיע רגע ובו תאבד את המהירות. לא האמנתי לו. בגיל 51 יצאתי לפגרת סוף עונה, וכשחזרתי היא כבר לא הייתה שם. לא משנה מה עשיתי הרגליים פשוט לא זזו. בין לילה, התוצאות שלי ל-10 ק"מ הדרדרו מ-33 דקות, ל-38 דקות. זה הרס אותי. ניסיתי הכול. כל עקרונות תורת האימון לא עזרו. לא משנה כמה אימוני מהירות הייתי עושה, הגוף לא הגיב. היה רגע שבו אמרתי, זה מה יש והנחתי להכול".
זה גם היה הרגע שבו פישמן הבין, כי הרכבת שלו מתחילה לדהור למרחקים. "גיליתי את איש הברזל, המרחק הארוך. שם אני מתביית, שם את הג'ויסטיק ויכול להחזיק לנצח". ופישמן בהחלט הוכיח כי הוא יכול להחזיק לנצח. השיא היה כשהשתתף ב-3 תחרויות איש ברזל בחודש אחד. אהה כן, הוא גם הספיק לדחוף את מרתון רומניה על הדרך, בו ניצח את קבוצת הגיל. כזה הוא הפיש, איש שלא מפחד מכלום ורק מחפש אתגרים. עוד בימי המרתון הזוהרים שלו בתחילת שנות ה-80, נסע יחד עם אבי אפל למרתון לונדון, הרבה לפני שזה היה בתודעה העולמית. שם, ערב המרוץ, שתו השניים לשכרה אחרי שצפו בפרסומת לבירה. זה לא מנע מהם כמובן להשתתף בתחרות למחרת. מלונדון, נהג הצמד הישר לפריז, כדי לקחת חלק במרתון המקומי, גם זאת בעקבות פרסומת שראו בדרך.
פישמן – עשה 51 מרתונים בחייו (צילום: באדיבות צביקה פישמן)
היו ימים:
"אז מעמדו של רץ היה כמו של שחקן כדורגל.
היו קוראים לנו להוביל תחרויות וכותבים עלינו במקומונים.
כשאני וציון חצרוני היינו רצים ברעננה, ראשים היו מורמים"
פישמן החל לרוץ למרחקים, בימים בהם למרבית האנשים ריצה הייתה דרך להתקדם מהר יותר, לא תחביב. "הייתי בן 15, תלמיד בקציני-ים שהתאמן בהפועל עמק חפר. לא היה מי שיכוון אותי, עשיתי מה שאני רוצה. לא התחריתי כי לא היה איך להגיע לתחרויות", הוא אומר בחרטה. "כבר אז רצתי 100 ק"מ כל שבוע". בהמשך, צביקה התגייס לצה"ל ושירת ביחידה מיוחדת. על השירות הוא אינו מעוניין להרחיב. לאחר שחרורו, הצטרף הפיש למועדון איילות ועזר למוטי מזור להקימו. "אלו היו ימים", הוא אומר בטון נוסטלגי מתגלגל. "היה לנו אז את מרוץ גליל ים, מרוץ עינת, וחצי מרתון גליל עליון. אם היו מגיעים 110 איש לקו זינוק, זו הייתה הצלחה מסחררת. לא היו לנו רצים ברמה נמוכה של שעתיים (חצי מרתון) והמדידות במרוצים היו פשוט אסון. ק"מ אחד היית רץ ב-3:20 דקות ואת הק"מ השני ביותר מ-4 דקות. לא היה גארמין (שעון שמודד מרחק וקצב), ולא אינטרנט. אפילו במרתון טבריה היו טעויות. המארגנים קברו אותן עם התקופה", הוא מנסה לשכנע.
באותן שנים, אנשים הסתכלו על צביקה וחבריו כעל אלילים. כשהוא ורץ המרתון האגדי ציון חצרוני, היו חוצים את רחובותיה של רעננה, ראשים היו מורמים, כולם הכירו אותם. "בימים עברו המעמד של רץ מרתון היה כמו של כדורגלן. היו קוראים לנו להוביל תחרויות של בתי ספר, היינו מככבים במקומונים". לבחורות לא היה להם זמן. צביקה וחבריו, היו יותר מידי עסוקים בריצות השבת לנתניה וחזרה. "היינו ממציאים אז אימונים ארוכים. לא היה גוגל. כל שבת, 45 ק"מ של אילתורים. היינו רצים בכל מזג אוויר – אני מוטי מזור, מאיר יפרח,מוטי שגיא, דני קפלושני, אלכס זיסמן ועוד. הכי זכורים לי הקרבות בדרך חזרה. ניסינו להראות למי יש הכי גדול", הוא צוחק. "היינו רצים עם נעלי מגה. מי שהיה לו גלי-אייר, היה נחשב למלך".
צביקה עם ביתו מימין – אלופת טריאתלון שממשיכה במסורת של האב (צילום: באדיבות צביקה פישמן)
שידרוגיטיס לא בבית ספרי:
"אני לא מאמין בציוד, זה הכול פוזה.
יש פה יותר מידי פלצנות. ילדים בני 25
מתעסקים בציוד של 40,000 ש"ח"
כשאני שואל את צביקה על חשיבות הציוד בספורט, הוא מיד מהסה אותי. "אני לא מאמין בציוד. אנחנו באנו מדור שלא היה בו כלום. את איש הברזל הראשון שלי עשיתי על אופניים קטנות ב-5 מידות. מבחינתי, מה שאתה מתאמן זה מה שאתה שווה. ציוד זה הכול פוזה. יש פה יותר מידי פלצנות. אנשים שופכים כסף כמו מטורפים. אנשים מתאמנים אחרי הציוד. ילדים בני 25 מתעסקים בציוד של 40,000 ש"ח בשביל לעשות איש ברזל ב-14 שעות. אני צוחק על זה וכולם יודעים את זה", הוא מסיים את השטף.
למרות גילו, הפרישה לא תבוא בקרוב. צביקה נאחז באמרה הצבאית , "עד שלא נשבר לא מחליפים". יש לו עוד הרבה הפתעות בשרוול והוא אינו בדרך להישבר. "אני רוצה להספיק לעשות איירונמן כפול", הוא מצהיר. "המחסנית עוד מלאה". אחרי שוויץ הוא מתכנן לנסוע הישר לברצלונה, לתחרות איש ברזל נוספת.
ומה עם המשפחה צביקה? לא קשה לכולם שאתה כל כך עסוק בספורט?
שתי הבנות שלי, רוני ונועם, הן אלופות ישראל בטריאתלון לגילן. אשתי ענת רצה בעצמה ומאמנת בקבוצת איילות בזכרון. היא השפוייה היחידיה בבית. היא תומכת בכולנו כל הזמן. בוא תשב אצלנו לארוחת ערב ותבין. הבנות שלי מדברות על שחייה, אני מקשקש בלי סוף על הריצה ושיגעונות איש הברזל, וענת בכלל מדברת על אופניים. כל אחד רוצה לספר מה עובר עליו. בסופו של דבר אף אחד לא ממש מצליח.
אילן גולדמןעורך המשנה של אתר שוונג – כתב באינטרוול, המגזין המשותף של שוונג ועיתון "הארץ". אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי. בעל תואר במזרחנות
כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש
