פעם זה היה פשוט. הריצות למרחקים ארוכים ובטח שהטריאתלונים היו נחלתם של כמה מאות "משוגעים" בכל הארץ. כולם הכירו את כולם כי הם נפגשו באותם 4-5 אירועים מדי שנה, ואם מדדו להם את הזמנים או סיפקו להם חולצת פוליאסטר עם הדפס זה בכלל היה לוקסוס. אבל הדברים השתנו מקצה לקצה. אותם מאות הפכו לעשרות אלפים ואפילו מאות אלפים אם נחשיב את כל מי שהתחיל לרוץ בעשור האחרון. בכל יום יש רצים חדשים, רוכבים חדשים, שחיינים חדשים וטריאתלטים חדשים. אלפים מהם נסעו למרתונים ולתחרויות איש ברזל בחו"ל וראו מה זה סטנדרטים בינלאומיים, ואותם סטנדרטים הגיעו בסופו של דבר לארץ.

כשהסטנדרטים הופכים להיות בינלאומיים. מרתון סמסונג תל אביב | צילום: רונן טופלברג

הקהל הישראלי הפך ל"מכור" לתחרויות

אז מצד אחד הספורט העממי שלפני שני עשורים אף אחד לא ספר אותו הפך להיות מרכיב חשוב מאוד בתרבות הספורט הישראלית. במקביל, הוא גם הפך לעסק לכל דבר ואם פעם פעילות ספורט עממי למשפחות הסתכמה בעיקר בצעדות שאורגנו על ידי מרכזי הספורט השונים, הרי שהיום תחרות כמו איש ברזל "ישראמן גרמין" הוא אירוע משפחתי לכל דבר גם אם לפני 10 שנים חלק גדול מהמשתתפים שם לא תיאר לעצמו שאפשר להשלים טריאתלון למרחק שכזה.

עוד כתבות בנושא 
איך מודדים מרוצים ולמה שעון הריצה שלכם יראה יותר? 
מה "חרק" והרגיש לאברום בורג רע במרתון סמסונג תל אביב? 
התמונות שעשו את מרתון סמסונג תל אביב 2016 

חלק גדול מהקהל הישראלי הפך ל"מכור" לתחרויות, המארגנים החליטו להקים יותר ויותר תחרויות ולמעשה רוב הרשויות המקומיות יודעות שאירועי ספורט עממיים הם חלק מהתקציב השנתי שלהם. מצד שני, לא כל תחרות היא "מרתון סמסונג תל אביב" ועם זה צריכים להתמודד המארגנים והמפיקים, שבמקרים רבים לא רק שלא מסיימים ברווח אלא מפסידים כסף.

"ארגון מירוצים עומד על 3 רגליים", אומר לשוונג עופר שטרית מנכ"ל חברת "כפיים" שהיא החברה שמפיקה בין השאר את מרתון סמסונג תל אביב ומרוץ הלילה ומסביר: "מדובר בספונסרים, בנרשמים ובתקציב הציבורי שזה מה שמזרימות הרשויות המקומיות. אם אחת מהרגליים האלה חסרות לך, אתה בצרות".

אירועי ענק כמו מרתון סמסונג תל אביב או מרוץ הלילה של תל אביב בחסות קוקה קולה זירו, נהנים מספונסרים שהופכים אותם לרווחיים, אבל גם החברה שמארגנת אותם מפסידה לא מעט באירועים אחרים כפי שמעיד המנכ"ל שלה. "יש לנו 15 אירועים בינוניים עד גדולים בשנה, מתוכם 3 שמפסידים והשאר מאוזנים או מרוויחים", אומר שטרית ומוסיף: "מרוץ הלילה בבאר שבע למשל זה משהו שאנחנו עושים כבר שנתיים ומפסידים עליו כסף. השנה נקיים אותו בפעם השלישית כדי לנסות ולהגיע למקום של רווחיות. אם זה לא יקרה, לא נקיים אותו בפעם הרביעית. יש גבול לטימטום".

היום זה כבר סוג של אירוע משפחתי. ישראמן גרמין | צילום: צלמי שוונג

אגב, לפי מה שמספר שטרית, במקומות רבים בחו"ל קיימת תמיכה יותר גדולה של רשויות מקומיות במירוצים המוגדרים קטנים עד בינוניים. אירועים מהסוג הזה משרתים מצד אחד כמויות של מאות או אלפים בודדים של אנשים, אבל מצד שני צריכים לעמוד במקרים רבים בתקנים מחמירים ועלויות גבוהות. גם בהם מודדים זמנים, מספקים חולצות, סוגרים כבישים, מביאים שוטרים, כרוז, דיג'יי, עובדים כלליים. גם בהם צריך רישוי, אישורי מהנדסים, שירותים כימיים וביטוחים שנתיים של עשרות אלפי שקלים. וזו רק ההתחלה. כל זה הופך את האירועים במקרים רבים לבלתי רווחיים.

בעיה תרבותית של חסויות

"גיוס חסויות הוא גם עניין תרבותי והרבה חברות לא מתחברות לקשר בין ערכי הספורט לערכים המקבילים שלו בעולם העסקי", מסביר עומר ברק מנכ"ל שוונג. סטנדרט האירועים החדש תורם לגידול בהוצאות ההפקה. מצד שני חסרים כאן כמה דברים כמו למשל תרבות מתנדבים למרוצים שיכולים להוזיל את העלויות – זה בקושי קורה כאן".

עופר שטרית לא ממש מצפה מחברות מסחריות לתמוך באירועים בסדר גודל קטן, למרות שגם החברה שלו מפיקה אירועים כאלה ואנשי השיווק שלו מחפשים את אותן החברות. "למה שספונסרים יתנו חסות למרוץ בעיר קטנה, אפילו לאירועים בירושלים ובחיפה קשה להשיג נותני חסות. בסופו של דבר הם בודקים עלות מול תועלת ורוצים להבין למה להשקיע בזה? אולי עדיף להשקיע בקמפיין בדיגיטל ובפייסבוק ולראות תמורה מיידית? קח בתור דוגמה את מרוץ אייל שהוא חזק ומדליק, אבל גם לו אין כיום חסות ראשית וזה אומר שלחברה גדולה שרוצה להרוויח אין מה לעשות שם".

מרוץ אייל הוא באמת אחד מאירועי הריצה הגדולים בארץ, שמצליח להביא אליו אלפי נרשמים מדי שנה, למרות שבכל שנה קמים עוד ועוד מרוצים מקבילים. זהבה שמואלי מארגנת אותו לזכר בנה, וזה אומר שכאן מדובר במפעל הנצחה ולא בעסק כלכלי. כמובן שהיא לא יכולה להרשות לעצמה הפסדים, אבל היא חושבת יותר על החוויה של הרצים ופחות על הרווחים. "לפעמים אני יוצאת קצת בגרעון, לפעמים אני בפלוס קל, אבל אני לא חברה שרוצה להרוויח מהמרוץ, אני רוצה להנציח את הבן שלי ומצד שני רוצה חוויה הוגנת וסבירה כדי שאנשים לא יחשבו פעמיים על המחיר שצריך להיות שווה לכל כיס", אומרת שמואלי ומוסיפה: "ברור שהעלויות רק גודלות ולכן צריך לשווק. אני דואגת שיגיעו כל הרצים המקצוענים ויקבלו תמורה הולמת. ואין עוד מרוץ שמחלק 13 פרסים כספיים בקטגוריות השונות. אני גם מגיע לבתי הספר כדי שהילדים יגיעו למקצה העממי ובעתיד למקצים האחרים. יש כאן הרבה חשיבה".

"אני דואגת לתמורה הולמת לכל המקצוענים". זהבה שמואלי | צילום: רונית כהן ואורי טאוב

הדוגמה של מרוץ אייל דומה גם לדוגמה של טריאתלון הנשים אותו מארגנים סוזי ודני דבוסקין לזכר בתם תמר, ובנוסף לעובדה שמדובר באירוע ספורט עם קונספט מיוחד, יש בו גם נכונות למתנדבים ולעזרה ובעיקר יש לו מארגנים שמקדישים המון זמן, ולקראת התחרות כמעט את כל זמנם כדי שהאירוע יהיה מושלם. מצד שני, בכל סוף שבוע מתקיימים בארץ 3-4 אירועים במקרה הרע, כשבמקרים "טובים" כמו בסוף השבוע האחרון התקיימו לא פחות מ-6 מרוצי כביש ל-10 קילומטר, וזה עוד לפני אירועי האופניים. כפי שציינו זו בהחלט בשורה מצוינת וכמות כל כך גדולה של מרוצים נראית נפלא על פני לוח אירועים שנתי. מצד שני, בתרבות הנוכחית של הספורט העממי בארץ יהיה קשה ליצור לזה המשכיות.

"יש כמה מרוצים שהייתי בהם ואני יודע שאני לא אחזור אליהם", מסביר עופר שטרית. "אנחנו כן צריכים לקיים מספר אירועי ספורט כי אני לא יכול להחזיק את הצוות רק בשביל האירועים הגדולים באמת, מה הם יעשו לאורך כל השנה? אבל יש רשויות שצריכות להבין שההשקעה שלהן צריכה להיות יותר גדולה, כי אי אפשר לבוא ולהפסיד כל פעם".