העובדה שבמשחקי ריו 2016 תהיה רוכבת כביש ישראלית, ובעיקר התחרות שהיתה בין הרוכבות הישראליות על הכרטיס למשחקים האולימפיים, גרמה בסוף השבוע האחרון להתעניינות מוגברת באליפות ישראל באופני כביש ולא רק מצד אנשי הענף. גם חובבי הספורט האולימפי בכלל הבינו שקרב בין שני בלוך לפז בש הוא קרב טעון וסופר מעניין.
לא תמיד החזק מנצח. מרים בר-און (במרכז) עם רותם גפינוביץ' (שמאל) ועומר שפירא | צילום: אייל דולין
עוד כתבות אופניים בשוונג
ספורטאית השבוע של שוונג || מרים בר-און
כך פעלה התכנית הסודית של איגוד האופניים להביא שני רוכבים לריו 2016
שלומי חיימי: "את הטירוף של אופני ההרים בארץ כבר לא ניתן לעצור"
תאונת הדרכים ששינתה את הכל
אז הנה עוד משהו שלא כל מי שבא מתוך האופניים יודע, ושאפשר ללמוד אותו בתחרויות אופני כביש. לא תמיד הטוב מנצח, ואין כאן שום כוונה להמעיט מההישג של אלופת ישראל הטרייה מרים בר-און – ממש להפך, היא בעצמה מספרת ביום שאחרי זכייתה שכל החכמה היא לדעת מה לעשות גם כשאתה לא הרוכב הכי טוב.
באיגוד האופניים יכולים פשוט ליהנות מעוד סיפור פיקנטי ויפה שמגיע מהענף שלהם. כבר שמענו על הרוכבת בת ה-37 שקבעה קריטריון אולימפי אחרי שחזרה מפרישה בת 10 שנים. ועכשיו יש לנו אלופת ישראל חדשה, שבכלל לא גדלה בענף הזה אבל התחברה אליו מאוד כטריאתלטית למרחקים ארוכים. אחרי תאונה מאוד קשה במהלך אימון, היא בחרה בלית ברירה באופניים כי לרוץ היא כבר לא יכלה, ופתאום, ובלי לכוון לזה יותר מדי, היא מצאה את עצמה מסתובבת בתחרויות בחו"ל עם נבחרת ישראל ובסופו של דבר עומדת בראש הפודיום של רוכבות העילית באליפות ישראל.
אז מה בעצם קרה באליפות ישראל בבית גוברין? מרים בר-און מסבירה: "היה חשבון לא סגור בין שני בלוך לפז בש ובעצם היו שתי בריתות של ארבע הרוכבות הכי טובות, שני עם רותם גפינוביץ' ופז בש עם עומר שפירא. יכול להיות שהן יערערו על מה שאגיד, אבל הן לא באו לנצח אלא למנוע ניצחון מהאחרות. לאף אחת מהן לא היתה טקטיקה ובהקפה הראשונה לא זזנו. האמת שזה מה שאני והמאמן שלי ויקטור קיטייב חשבנו שיקרה ואמרתי לו שאני אטפס את העלייה בקצב שלי ובירידה אתחיל להתקיף. עידית שוב יצאה להתקפה ואז גם אני ואף אחת לא הגיבה. אני ועידית התחלנו לעבוד יחד ורכב השיפוט עדכן אותנו כל פעם בפער שהלך וגדל מהאחרות. רציתי שעידית תישאר איתי כל הזמן, אבל בהקפה השלישית היא נחלשה ואז יצאתי להקפה האחרונה לבד. עבדתי חזק והבנתי שאני מגדילה את הפער ונכנסתי לקצב מונוטוני. סיימתי גמורה בלי גרם אחד של אנרגיה ובפער של ארבע דקות על השנייה שזה המון. ארבע הרוכבות: שני, פז, רותם ועומר שמות אותי בכיס הקטן מבחינת היכולת הפיזית, אבל באופניים לא תמיד החזק מנצח וראינו שזה הרבה מעבר לזה".
לא גדלה בספורט הזה, והתמקצעה רק אחרי תאונה קשה. מרים בר-און (משמאל) במסע S2N | צילום: ניר עמוס
באה מהטריאתלון
לשאלה איפה היא נמצאת בתוך כל היריבות הזאת בין בנות הנבחרת אומרת בר-און: "אומרים שבנבחרת המשבצת שלי היא של אחות גדולה. אני כל כך אוהבת את כולן ואין לי שום דבר נגד אף אחת מהן. אבל אני הבוגרת בת ה-27 והרוב שם הן ילדות. שני בלוך היא בת 37, אני מתה עליה והיא מדהימה אבל היא רוב הזמן בסקוטלנד ולא אתנו. עם הצעירות יותר אני נמצאת כל יום, אנחנו מתאמנות ומתחרות וחברות הכי טובות".
שני נתונים חשובים שתמצאו אצל אלופת ישראל הטרייה באופני כביש הן אלו, דבר ראשון היא לא גדלה בספורט הזה ודבר שני היא עברה תאונת רכיבה קשה לפני 4 שנים שהותירה אותה עם 27 אחוזי נכות. בר-און מאוד אהבה טריאתלונים ובעיקר למרחקים ארוכים. בשנת 2012 היא סיימה שלישית בין הנשים בישראמן בזמן של 13:04 שע', ובכלל החשיפה לתחרויות איש ברזל היא זו שבכלל גרמה לה לגלות את הכישרון שלה ברכיבה על אופניים וזה משהו שקרה בשנות העשרים שלה. אם לא אותה תאונה היא כנראה היתה ממשיכה להתחרות ולהשתפר בטריאתלונים ארוכים במסגרת חובבנית, אבל דווקא ההתמקדות באופניים בעקבות אותה תאונה הובילה אותה בעצם להפוך לספורטאית מקצוענית.
"התאונה קרתה בצומת כשרכב לא נתן לי זכות קדימה ונכנס בי. היה ריסוק של יד ימין ושני שברים ברגל שמאל שהצריכו ניתוחים. הייתי כמה חודשים על כיסא גלגלים וקביים והיה לי תהליך שיקום של יותר משנה. ואז פתאום התחיל רצף של הזדמנויות בשנתיים האחרונות, לא משהו שהיה מטרה שלי ולא משהו שכיוונתי אליו, אלא משהו שפשוט קרה. בתור טריאתלטית הכי אהבתי אופניים ובגלל זה גם הייתי טובה באיש ברזל. ופשוט הייתי שם, פתאום קיבלו תקציב באיגוד האופניים והחליטו להקים נבחרת ושאלו אותי אם אני באה, פתאום נכנסתי למשהו מאוד מקצועני והבנתי שאני צריכה להתאמן יותר, התחרות הראשונה שלי כרוכבת עילית היתה באליפות ישראל לפני שנתיים, והתחרות השנייה כבר הייתה בטור טוסקנה – ממש נזרקתי למים העמוקים. כל פעם קרה משהו, ועכשיו אני עם החולצה של אלופת ישראל ומבינה שאני צריכה להתאמן עכשיו יותר".
פתאום נפתח רצף של הזדמנויות. מרים בר-און עם נבחרת ישראל בטוסקנה | צילום: באדיבות איגוד האופניים
אני מצפה מעצמי לדברים לא ריאליים
"אתאמן יותר". בר-און | צילום: אייל דולין
את האימונים ובכלל את שגרת החיים של ספורטאי מקצוען היא משלבת עם עבודה כמנהלת מלון בוטיק משפחתי ולימודים שנה ד' במכון וינגייט. לא פשוט בכלל, אבל מי שהיתה אשת ברזל לא רעה בכלל וחזרה לרכוב אחרי תאונה כל כך קשה, מצליחה בינתיים לעמוד באתגרים. "הרבה פעמים אני אומרת לעצמי לנחות על הקרקע, כי אני מצפה מעצמי לדברים לא ריאליים. אני גם רחוקה שנות אור משגרת חיים של ספורטאי ואם כל הבנות מתאמנות 20-22 שעות בשבוע אז לי יש 12-13 שעות ואני גם לא נחה כמוהן. אבל אני מאמינה שבגלל החולצה אצליח להתאמן יותר. אז אני צריכה להישאר עם הרגליים על הקרקע ולהבין מה אני כן ומה אני לא. אני לא חזקה מאוד אבל אני אולי טובה טקטית ותחרותית. בקיצור צריך לנצל את המעט ולעשות את המקסימום".
ואם לחזור לרגע לסיפור של שני בלוך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שההישג שלה בגיל 37 ועם שלושה ילדים הכניס רוח למפרשים של כל רוכבות האופניים, גם בר-און חושבת ככה: "אני חושבת על טוקיו 2020, אני חושבת שזה ריאלי ושיהיו לנו שם כמה רוכבות לפי הקצב שבו אנחנו מתקדמות. אני רואה את עצמי מנסה להשיג את הקריטריון הזה, חד משמעית. גם עם העסק וגם אם אני אעשה ילד".
