מאת:דבי לונדון בן-עמי
מאחורי כל מרוץ יש סיפור.
בסך הכל רציתי לרוץ חצי מרתון.
לא רציתי לחכות עד סוף דצמבר לבית שאן.
הייתי צריכה את האתגר הבא, כמה שיותר מהר, וכך נולד "כל אחת יכולה" – מרוץ הנשים הראשון בישראל.
הרקע
התאהבתי סופית בריצה בפעם הראשונה שהשתתפתי במרוץ גלעד באוגוסט 2005. מעולם לא אהבתי לקום מוקדם, וכאמא לילדים קטנים התעניתי שנים מהעובדה שילדי ירשו את הגנים של בעלי והשכימו שעות לפני הזריחה. אבל באותה שבת, כשיצאנו (בעל ו3 ילדים) בשעה 06:00, הכל היה דומם. עד שהתקרבנו ללב הפארק ברעננה, וגיליתי עולם: אנרגיות, רעננות, ציפייה, התרגשות, משפחתיות, ססגוניות ותחושה של אהבה באוויר. אהבה למשהו השייך לכל אחד באופן אישי, ו"יחדנס" המוסיף כח עצום – סינרגטיות בפעולה!. יריית הזינוק, היציאה לדרך ריגשו אותי עד דמעות, וחצי שעה מאוחר יותר, כאשר להקלתי עברתי את קו הסיום, ידעתי שאני מכורה – המרוצים יהיו מעתה חלק בלתי-נפרד מחיי.
הרעיון
וכך התחילה הדרך הארוכה לעוד מרוץ ולעוד מרוץ. לילות (לאחר בקרים של אימונים) בקריאה וגלישה באתרים ללמוד, להבין, ולחלום על המרוץ הבא, האתגר הבא. דרך עולם וירטואלי, גיליתי עולם אמיתי מלא בכח רצון, זיעה ועבודה קשה והחשוב מכל – סיפוק אדיר. עולם של מרוצים עממיים ברחבי תבל. דמיינתי את עשרות אלפי הרצים בפריז, רומא, בוסטון ונזכרתי ברחובות ניו-יורק שם גרתי שנים, ובחגיגת המרתון. גיליתי סיפורים אישיים מרתקים ומרגשים דרך שוונג, איילות ואתרים נוספים, דרך העיתונות, דרך שלל הארגונים החברתיים איתם אני עובדת מתוקף עיסוקי המקצועי בחיבור שבין עסקים לקהילה, והידיעה שרבים מתגברים על מכשולים פיזיים ונפשיים באמצעות הספורט, ואחרים מנציחים כך אהובים.
באתרי המרתונים הגדולים באירופה ובארה"ב, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שכל מרוץ מוקדש למטרה חברתית. ההרשמה מזמינה תרומה לעמותה, מטרה, נושא הקרוב בדרך כלל לליבם של רבים. השילוב בין עצמה פיזית ויכולתה לדחוף קדימה, לתת במה ולהניף עניין חברתי – ילדים עם שיתוק מוחין, המאבק נגד איידס ועוד עוד, חלחלו לליבי וגופי כך שהכמיהה לריצה הזינה עבורי מכלול צרכים ותחומי עניין אותם אני נושאת בקרבי, חיה ונושמת רוב חיי.
היה ברור לי שזה עניין של זמן עד שאזום מרוץ כלשהו, עם מטרה ראוייה.
המקום
התחנה הבאה מבחינתי בדרך ל"כל אחת יכולה" היה מרוץ שלושת הגבולות באילת, אשר בסיומו התגבשה בי ההחלטה שאני חייבת לרוץ חצי מרתון. האווירה הקסומה של הים האדום, הפתיחה והסיום המושקעים ורוח השלום, הרצים הירדנים שחלפו על פני יחפים, הסיום במסוף טאבה – כל אלה ועוד הוסיפו טעם מיוחד וניחוח בעל משמעות יתר לריצה עצמה. כבר הייתי בידיו הנאמנות של מאמני היקר רן שילון, הבעלים של אנדיור, וידעתי שיכין אותי בצורה הטובה ביותר לכל מטרה שנציב. כבר בפגישה הראשונה שלנו, חודשים מוקדם יותר, שאלתי את רן אם יהיה מעונין לחבר בין העשייה הספורטיבית שלו ושל אנדיור למטרה קהילתית כלשהיא, ותשובתו היתה חד-משמעית כן. אז למעשה נזרעו הזרעים ל"כל אחת יכולה", אך כמו כל תהליך, הריון, לוקח לדברים זמן להבשיל, להגיע לרגע הנכון, לנסיבות המתאימות ולאנשים המתאימים.
השותפים
שנים רבות, אני עוסקת ביצירת וניהול שותפויות מורכבות, בין עולמות שונים (עסקים וקהילה), בין אנשים מסוגים שונים ומשונים, במטרה להגשים מטרות משותפות, מורכבות ככל שתהיינה. הסוד טמון באיתור האנשים הנכונים, הבאתם יחד, הגדרת המטרה המשותפת וחלוקת תפקידים בהתאמה כך שלכל אחד יש תרומה אמיתית לעניין.
השותף המרכזי, רן, היה והינו הגורם המקצועי והאישי אשר בלעדיו, ככל שהרעיון יהיה טוב, אי-אפשר היה לחלום את "כל אחת יכולה". בפניו העליתי את רעיון המרוץ לנשים בלבד, שהתגבש בזמן נסיעה לניו-יורק שם גיליתי את עולם מרוצי הנשים. מפאת פציעה לא יכולתי להשתתף בחצי מרתון בסנטרל פארק, אך התמונה של מאות נשים רצות וחוגגות היתה מקור ההשראה, יחד עם החיבור החברתי למען המלחמה בסרטן השד. הריצה בפארק היתה מיוחדת מאוד בעיני, ונחמד במיוחד היה מקצה אימהות, שכן האירוע התקיים ביום האם. את אכזבתי מהעובדה שלא השתתפתי, המרתי בגיבוש הרעיון ל"כל אחת יכולה" יחד עם רן שמלכתחילה התלהב וחבר להובלה.
היה ברור שהמיקום קריטי, שמרכז הארץ מתחיל להיות מעט רווי, ושחייבים למצוא את השותף והרשות שילכו על זה בלב מלא. החבירה לראש העין, שם ראש העיר משה סיני אימץ בחום את "כל אחת יכולה", בהשתלבות טבעית ונכונה לעיר בה פועל פורום נשים חזק, תנאים גיאוגרפים מיוחדים לאירוע (המרוץ יעבור דרך יער) ומחוייבות של אנשי המקצוע בראשם שריה אריה , מנהל מחלקת הספורט. ואחרון אחרון חביב, מתן – הדרך שלך לתת, הארגון "שלי" אשר חבר לשותפות כגורם האמון על המטרה החברתית והמליץ על השקעת 15% מכלל ההכנסות לפרוייקטים למניעת אלימות נגד נשים, שכן המרוץ מתקיים בחודש הבינלאומי לציון מאבק זה. וכך, הצלחתי לחבר בין הגורמים השונים, כל אחד מתחום התמחותו, תוך יצירת קבוצה מובילה ונלהבת לכבוד מרוץ הנשים הראשון בישראל.
הלוגיסטיקה
כמפיקה לשעבר, הצדדים הלוגיסטיים מרתקים בעיני לא פחות מהרעיון, אך במה זו שייכת בעיקר לרן שילון ולדובב מזור, המפיק בפועל העובד יחד עם אנשי ראש העין. חשוב לציין ששלושתינו קיימנו פגישות תכנון רבות ואינספור מיילים וטלפונים להתקדם על פי חלוקת התפקידים ביננו על מנת להיערך לכל מרכיבי האירוע: מועד, הפקה בפועל, שיווק, פרסום, יחסי ציבור, גיוס חסויות (כאן המקום להודות בגדול לחברת נייק שכבר לפני חודשים ארוכים כאשר עלו לאוויר עם פרסומת הנשים שלהם סימנו אותם…), מטרה חברתית ועוד ועוד.
ולסיום
מירוץ וריצה אינסופיים מאפיינים את חיי, וחייהן של נשים רבות בתמרון הבלתי-פוסק בין משפחה, קריירה וה"אני". מתי נולד הרגע בו גיליתי ריצה מסוג אחר? על מסלול ההליכון תמיד היה לי צורך לשמוע מוסיקה, או לצפות בטלויזיה – מעין הסחת דעת מהעיקר.
ביום שהתחלתי לרוץ בחוץ, הקשבתי לנשימותי, להלמות הלב, למוסיקה הפנימית שבזמן הריצה שייכים רק לי. המאמץ הוא שלי ובשבילי, האתגר הוא שלי ובשבילי. כל בוקר מחדש אני מתאמצת, מזיעה, נשברת, בונה, ממשיכה ונהנית לגלות שאני כן יכולה.
מצאתי בריצה חיבור של גוף ונפש, שהתמזג להיות חלק בלתי-נפרד מחיי.
אני מזמינה כל אחת לחוות את החוויה.
אם אני יכולה, אז כל אחת יכולה!
נ.ב. לא הכל מושלם…. שני המקצים, 8.5. ו- 4, אינם מהווים אפילו חצי מרתון אחד.
לשם כך עלי לטייל עד אמסטרדם באמצע אוקטובר….
קישורים קשורים
כל אחת יכולה – מרוץ נשים ב-3/11 פרטים
הרשמה בשוונג כאן
